מאז ומתמיד לתאריכים היתה משמעות בחיים שלי. היומנים שאני כותבת כבר שנים מאופיינים על פי מעגל השנה. הסתכלות מעמיקה תגלה שהחיים הם מעגליים ובמקרה הטוב - ספירליים.

עונות השנה, החגים - יש בהם סימליות מאד גדולה.

3 פעמים בשנה יש את חשבון הנפש. 

מה אני רוצה - איפה אני נמצאת בתהליך -

מה צריך לקרות ולעשות בכדי להניע את העגלה עוד צעד קדימה.

הרבה שנים, מה שהניע את העגלה שלי קדימה היה הכעס. היו לי סיבות ואפילו טובות ביותר לכעוס. אין לי ספק שהכעסים היו מוצדקים.

היום אני יודעת (סוף סוף) שזאת לא שאלה של צדק, מי צודק, מה נכון ומה לא -

השאלה היא במה הכעסים קידמו אותי לטובת עצמי, לטובת הדבר שאני רוצה להשיג עבור עצמי ובמה הם תקעו אותי.

הכעס נוצר במקומות קדומים של חוסר צדק. חוסר הוגנות. בכעס הייתי משתתקת. באופן פרדוכסלי, דוקא אותו הכעס קדום הוא ששיתק אותי, הוא שמנע ממני להגיד את רגשותי והוא שגרם לי לכעוס יותר.

הייתי בטוחה בצדקתו של הכעס הקדום ועמדתי על זכותי לכעוס אותו.

נוצר מעגל אימה של כעסים שמכעיסים את עצמם.

הכעס על הכעס
דומה
לפחד מהפחד.

אתה יודע על מה אתה כועס אבל מאחר וסביב המקור נוצרו עוד המון שכבות של כעס, המקור כמעט ונשכח ואין לך מושג מדוע הדבר השולי הזה מכעיס אותך כל כך.

אף פעם לא מאוחר מכדי לטפל במקור.

אף פעם לא מאוחר מכדי להפסיק לכעוס. כשאתה כועס את הכעס עצמו - זה במידה הנכונה, כשאתה כועס את הכעס על הכעס, זה מאבד פרופורציות.

לפעמים אתה כועס על הילד שלך כי אתה מאוכזב מזה שהוא לא בדיוק אתה

או בגלל שהוא בדיוק אתה -

האהבה האמיתית אליו תגיע כשתהיה מוכן להפסיק לכעוס עליו ותהיה מוכן לקבל את זה שהוא פשוט - הוא.

באותו הרגע תהיה יכול לדבר איתו.

כך גם עם אנשים אחרים, שעובדים איתך, במשפחה שלך, חברים, האשה שעומדת בתור לסופר או החוצפן שעוקף אותך במכוניתו.

ברגע שאנחנו מוותרים על הכעס, על הניסיון להפוך את הדברים למשהו אחר, או לחפש אשמים, אנחנו יכולים לקחת אחריות, לקבל את המציאות כמו שהיא ואז להתחבר אל היכולת שלנו להשתנות, להתרחב, להסתגל, לשנות, לגדול.

זה תהליך ואפילו תהליך כואב.

המלחמה הפנימית שלנו לוותר על האגו היא קשה. אני לא אומרת לוותר על מי שאני או לוותר על מה שיש לי להגיד. חס וחלילה - להיפך - כאשר נבוא ממקום אחר של קבלה ולא של כעסים קדומים, נוכל יותר להיות מי שאנחנו - נוכל להתבטא יותר בקלות ולהגיע בדיוק אל מה שאנחנו רוצים.

הכעס הקדום מונע מאיתנו תקשורת בונה ומצמיחה.

תאמינו לי, זה אפילו קשה לכתוב את זה, זאת מחויבות גדולה.

בעולם האמיתי אני כבר חיה ככה וזה מוכיח את עצמו,

בעולם הפנימי עוד יש לי עבודה, כמו לכולנו.

החלטתי לוותר על הכעסים הקדומים, לארוז את כל החבילה בעטיפה יפה,
להוריד אותה מהגב ולהמשיך ללכת קדימה בלי להסתכל יותר לאחור.

מי שמסתכל לאחור - הופך לנציב מלח !

גילה