מעניין מה קרה למגזין "7 לילות" שהפך לכזה עיתון מעצבן. מילא ש"פרומו" יהיה מעצבן. להם יש את מנחם בן ואת שי להב, שהם שני מבקרי תרבות הזויים ונודניקים, אז אני כבר יודע למה לצפות מהכתבות שלהם. אבל ל"7 לילות" (חוץ מהנפילה של רועי בהריר), דווקא יש קאסט כתבים די מוצלח, ובד"כ כתבות לא רעות.

אבל משום מה השבוע הצליח המגזין הזה להביא לי את הסעיף. פעמיים.

בפעם הראשונה, בכתבה לא ברורה בנושא: "מעל הפופיק" בה שלל כתבי המגזין ירדו על מבחר אייקוני תרבות שלטעמם מקבלים יותר מדי כבוד.

כך למשל לדעת המכובדים הללו - הספר "שום גמדים לא יבואו", שזכה בפרס ספיר לספרות הוא ספר מיותר, 88FM היא תחנה של שדרנים מעצבנים ופלצנים (בניגוד לכתבי המאמר כמובן), מאזינים פלצנים ומוזיקה פלצנית. וגולת הכותרת: רמי פורטיס הוא אמן לא ראוי שכבר 20 שנה קופא על שמריו.

אז אולי כותבי המאמר יגידו שאני סתם עמכה שהולך עם העדר, אבל אני חושב ש"שום גמדים לא יבואו" הוא ספר מצוין, ל-88FM אני מאזין בד"כ כשאין לי דיסק ראוי לשמוע באוטו, ואני תמיד נהנה מהמוזיקה שהם שמים, ועל פורטיס... נו, זה מה שיש לי להגיד עליו. אבל זה רק אני. מה אני מבין... אני הרי לא כתב בכיר ב7 לילות.

אבל זו לא היתה הכתבה המעצבנת היחידה. 2 עמודים אחרי הכתבה הקודמת הופיע כתבה בשם "מוות קליני" שבה שלחו את הכתבת ליהי אלבז לסיבוב בחנויות תקליטים. המסקנה שלה בסוף הכתבה: החנויות מתות, אין קונים, הדיסק מת.

אבל כדי להבין את ממצאי הכתבה בצורה הנכונה כדאי לבדוק איזה חנויות בקרה הכתבת:

צליל, קניון בת ים

טאואר רקורדס, קניון עזריאלי

צליל, קניון רמת אביב

דיסק סנטר, דיזנגוף סנטר

טאואר רקורדס, ראשון לציון

תחנה מרכזית תל אביב.

אני אנתח כאן את הממצאים.

הכתבת לא ממש התאמצה בכתבה שלה. והסתובבה בעיקר באזור תל-אביב. וברגע אמיץ הרחיקה עד ראשון לציון.

רשתות טאואר רקורדס וצליל הן הרשתות היקרות ביותר בארץ כשמדובר במכירת דיסקים. ומסיבה זו אני לא מתפלא שלא נכנסו אנשים לחנויות האלו. במרכז ירושלים, יש חנות של טאואר רקורדס שעומדת שוממת רוב היום. פשוט בגלל שמרבית האנשים מעדיפים ללכת לחנות של התו השמיני שנמצאת ברחוב המקביל שבה לא צריך משכנתא על מנת לקנות דיסקים. החנות הזו אגב, שוקקת חיים ועמוסה לעייפה ברוב שעות היום. בדוק.

דיסק סנטר היא חנות שמוכרת מוזיקה מעט שונה, והקהל שלה הוא שונה בהתאם. בכתבה מספרת גברת אלבז על כך שהחנות מלאה פנקיסטים שבאים רק כדי להסתכל, או אנשים שבאים כדי להציץ לחנות ההלבשה התחתונה שליד. בקיצור - לא מעניין ולא רלוונטי. אגב, ב50 הדקות שהיא היתה שם נמכרו 4 אלבומים, לא רע יחסית לחנות מוזיקת נישה.

ואני תוהה: איפה הסיבוב בחנויות האמיתיות? למה לא נכנסת ל"תו השמיני" (יש להם חנות בנתב"ג, זה אפילו די קרוב לתל אביב!), ל"אוזן השלישית", ולשאר החנויות שאנשים נורמלים שיודעים מה טוב לאוזן והארנק שלהם הולכים לקנות?

אה. בואו נשמיץ. זה טוב. זה מעניין.

ולסיום סיומת היא הולכת לבקר בתחנה המרכזית בתל אביב ומציינת את העובדה שניתן לקנות שם 5 דיסקים ב100. צרובים כמובן. אלא מה?