עשרים אלף, שלושים אלף...עשרת אלפים. למי איכפת. הכיכר היתה מלאה. אני אמור לשמוח. לי בעיקר חם. אין לי מושג מה זה אומר שיצאו כל כך הרבה אנשים לכיכר. כן, איכפת להם מתברר. למה? אין לי מושג. גם אני הייתי שם. סתם אזרח, מיוזע, נדחס בתוך ההמון.

אמרו לי כל מיני מביני דבר שזה חשוב, משמעותי. שההפגנה משדרת דבר מה היסטורי. קיבינימט, שוב פעם היסטורי. המדינה הזאת לא יכולה לעשות שום דבר אם זה לא היסטורי. או היסטרי. סתם הפגנה נורמלית, של אנשים שרוצים כבר להקיא - זה לא. רק אם זה היסטורי. יהיה מה לכתוב מחר בעיתון.

אנשים יצאו לרחוב ומחאו כפיים. כל פעם שרקו - ומחאו כפיים. אני רציתי לצעוק בוז, בכל הזדמנות שדיברו על אלה, שעכשיו מנסים להסביר למה קיבלו החלטות אידיוטיות. מוזר. ברומניה תמיד מחאו כפיים, גם כששנאו. כשהכי סבלו, אנשים מחאו כפיים. ורק בסוף, כשכבר אי אפשר היה לסבול את החרא, אנשים התחילו לצעוק בוז. בקולי קולות. ואז התחילו גם היריות. והכל נגמר. אז, עם הבוז הראשון, החלה המהפכה...