ליום חג זה מין סיפור. הסיפור על ג'פסי. התקופה- ראשית שנות השבעים. אני ואריק נערי בר מצווה, אריק הוא שכני מהבית ממול. הפוסט של היום הוא על "ג'פסי" הכלבה של אריק, ועל יום שלם בו עבדה קשה והרוויחה הרבה מאוד כסף. אריק זה, תמיד גרר אותי לעסקים, כבר מגיל צעיר. אני זוכר אותנו בשנת 67, לדוגמא, בעת המלחמה, צובעים פנסי מכוניות בכחול. "האפלה" קראו לזה. "חצי לירה כל פנס, לירה אחת כל האוטו". זה היה השלט שלנו. עבור שני זאטוטים שעומדים ברחוב עם פחית צבע, מברשת ושלט, שבנו לביתנו עם סכום לא מבוטל. הסיפור על ג'יפסי הוא עוד עסק שלי ושל אריק. גם של ג'יפסי, כמובן. ג'יפסי הייתה מסוג הכלבים שאוהבים את משחק "ההחזרה". "זרוק לי אצטרובל ומיד אשיבו אליך". המשחק הזה, מן הסתם, פופולארי מאוד גם בין כלבי תקופתנו. היום אני כבר יודע שכלבים עלולים להיקבע על דפוס משחקי זה והוא הופך אובססיבי. זאת הייתה ג'יפסי, קיבעון אצטרובלים מטורף. מדובר בכלבה אתלטית שלא הייתה מתעייפת לעולם ותחנוניה לעוד ועוד משחקי אצטרובלים, ייסרו את מצפונינו, לעיתים עד שעות הלילה. לא רק לרדוף אחרי אצטרובלים מתגלגלים, ג'יפסי ידעה גם לתפסם באוויר. היא הייתה נעמדת ממול נובחת בטירוף ונועצת עיניה באצטרובל שהניחה לרגליי. בעיטה בו... והיא תופסת בפיה. אם התרומם לגובה, הייתה הכלבה מזנקת לגבהים אף היא, ותופסת את האצטרובל כאילו הוא ציפור(!) ומיד שבה להניחו לרגלי ולנבוח. "הופצ" היה אריק קורא כאשר הכלבה הייתה מתרוממת לריחוף. זינוקיה המרהיבים של ג'יפסי היו מוכרים בכל השכונה. לעיתים היה מתאסף קהל קטן סביבנו. בשכונה שלנו לא היה ילד שלא הבחין בכישרונה יוצא הדופן כשוערת כדורגל. היו שכינוה "ג'יפסי לאגול". באחד הימים, לגמרי במקרה, קיבל משחק האצטרובלים תפנית. אריק קיבל מתנה מדודתו באמריקה שישה כדור פרווה קטנים. סגול, צהוב, אדום וכו'. מתוך כל כדור הציצו זוג עיניים מפלסטיק עם כדור קטנטן שמתגלגל בתוכן. כששהיתי בחדרו פיניתי את הכורסא מכדורי הפרוה שהיו עליה וסתם כך, השלכתי אותם לעבר המיטה.פתאום... הופיעה ג'יפסי, שעד אז רבצה בחדר בשלווה, הופצ... ראשה הופיע לפתע ושיניה תפסו את הכדור הירוק בעודו באוויר. "הופצ" קרא אריק בהפתעה. זרקתי את הצהוב באוויר, הכיוון- מטר מעל ג'יפסי. הכלבה הספיקה להרפות את הירוק שבפיה, לזנק ולהחליפו בצהוב. תוך שנייה אחת השלכתי את הסגול, הפעם לכיוון הדלת... גם הסגול לא הגיע אל הקרקע... הופצ, שוב הופיע ראשה של הכלבה פנוי מכדורים, בריחוף מדהים קלטה גם את הסגול. הופצ... תוך שניות התפתח משחק סוער במיוחד. הכריות המתעופפות נתפסו כמעט כולן וזכו לקרקע רק כשהוחלפו בכרית אחרת... כרית שעפה באוויר. אני ואריק השלכנו כריות לאוויר בקצב לא אפשרי, ג'יפסי קלטה אותן כאילו מדגימה את עבודת השוער הנכונה. המשחק נמשך שעה ארוכה וג'יפסי, כמו תמיד, מרגע לרגע התחממה. כמובן שבסוף אנחנו נשברנו. באותו ערב נולד הרעיון... ג'יפסי הולכת לעבוד! כ ס ף. מרגע שאביו של אריק הכיר בפוטנציאל ודאג להכין לנו מסגרת בגודל שער סביר, עם רגליים לתמיכה מאחור, החל הרעיון קורם עור וגידים. אני דאגתי לרשת עבור השער מוילון ישן שמצאתי במחסן בביתי. היה גם צורך בפרסים. אני, למשל, הבאתי כפרס עכביש מגומי שהיה אמור להפחיד אבל לא הפחיד אף אחד, ובנוסף, דובי שניצב גבוה בחדרי, עצוב ונשכח, עטוף בצלופן מהיום שבו הוענק לי במתנה. גם אריק הכין כל מיני פרסים. חיכינו לשבת. בשבת, השכם בבוקר, גררנו את השער המאולתר לגן האם אשר במרכז הכרמל, איתנו ג'יפסי, כמובן, ששת הכדורים וכל סוגי הפרסים. הבאנו גם יתד כדי לקשור את ג'יפסי ליד השער וכן, גופיה צבעונית לכלבה, כדי שתראה שוערת אמיתית. כמו תמיד, גם בפעם ההיא הכנו שלט: "הכנע את ג'יפסי פעמיים וקח פרס הביתה. חמש בעיטות ולא יותר. גול אחד מזכה בבעיטה נוספת. חמש בעיטות במחיר לירה אחת". את השער מיקמנו באזור טוב, יתד במרכזו, ג'יפסי נקשרה ליתד כשהיא עם גופייתה הצבעונית. סימנו קו במרחק סביר מהשער וחיכינו. בינינו סיכמנו שאני אחראי על החוקים, על הסדר ועל התור, אריק אחראי על הקופה ועל הניהול הכלכלי. תחילה חשנו מבוכה מסוימת ממבטיהם הבוחנים של העוברים ושבים, איש לא ניסה את כוחו, רק בהו בשלט והמשיכו בדרכם. העסק החל צובר תאוצה רק כשהחלנו מחממים את ג'יפסי בבעיטות חלשות. הכדורים נתפסו בקלות וקהל החל מתאסף. אני זוכר היטב את הלירה הראשונה בקופסה של אריק. ילד ואביו התווכחו ביניהם מי מהם מסוגל להכניע את ג'יפסי. יתכן שהיו אלה בעטותנו החלשות שגרמו להם להחליט לנסות. ג'יפסי לא נתנה להם שום סיכוי לפרס. שקל ועוד שקל ללא תקלה. תוך דקות החל נוצר תור. הורים וילדיהם, נערים עם פרצוף מוכר, היה גם מורה מבית ספרנו שהופיע וניסה את כוחו... הופצ, היה צורח אריק ממקום מושבו ליד הקופה. הופצ... ג'יפסי, קשורה ליתד, החלה עובדת במרץ. בזה אחר זה פרשו הבועטים כשהם מובסים. הכלבה ריחפה מכדור פרווה אדום לירוק וממנו לצהוב, ללא שום התחשבות בזרים הבועטים. המשחק נמשך עוד ועוד. קהל גדול התאסף סביב, אנשים נדחפו לתור, מהומה עצומה, מרכז הכרמל נסתם. שעות חלפו וג'יפסי החרוצה נזקקה רק לשניות ספורות לשתיית מים. בשעות הצהריים הייתה כבר הקופסה של אריק מלאה לגמרי במטבעות וגם... בכמה וכמה שטרות. חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. לא זוכר מה היה גורלו של העכביש המפחיד. את הדובי בצלופן, לעומת זאת, אני זוכר היטב. אותו השבתי הביתה והוא המשיך להביט עלי בעצב מתוך עטיפתו ולהזכיר לי חוויות, עוד שנים אחר כך. . "החזרה" היא התנהגות כלבית טיפוסית. המדובר בדפוס התנהגות אשר פותח על ידי ציידים במשך מאות דורות כלבים, ושימש אותם כעזר לתועלתם. דפוס ההחזרה פותח ברובו לאחר המצאת הרובה משום שהציידים היורים נזקקו לכלבים שירוצו אחר החיה הפצועה, ילכדוה וישיבוה לידם. כלי הירי בתוספת כלבי הציד הפכו את מלאכת הציד באירופה לקלה ואף מהנה. ההחזרה היא דפוס התנהגות פראי שעבר עיבוד עמוק בדרך של סלקציה. כאשר כלב רודף אחר אצטרובל או אבן שזורק לו אדונו, תופסו, משיבו חזרה ומיד מצפה לזריקה הבאה, בכך הוא מפגין את חשק הציד המלאכותי אשר מקנן בו. תכונה מולדת שמידתה כזו או אחרת. לג'יפסי היה הרבה ממנה. |