בכפר שלי מתמלאים הפרוזדורים בריח בישולים, דבקים בעלי עץ ירוק מרשרשים ומנשבים הלאה ניחוחו של עוף צלוי לצליליו הנינוחים של פעמון רוח.

ונדמה שכולם עסוקים ומתכנסים, מתכוננים לעינוי הנפש הקטן, הכללי והאישי מאוד

כל אחד יאכל ארוחתו, של מי טעימה יותר, של מי פחות, לאחריה יפסקו כולם, כמעט, מלאכולנשנש ליום אחד שלם.

עכשיו אוגרים מספיק נוזלים, עיתונים, ספרים, סרטים, עז רוח ודמיון שיעזרו להתגבר על האיסור לברוח לתיבול אוראלי של הרצף הנמשך.

ויש להתכונן גם לרגע שאחרי, איך נמתיק היטב את סיומו של העינוי? אל מה תכמהה הנפש? לאיזה מרקם עדין? שוקולדי, תפוזי, מלוח?

אם אכין לי עוגה לסוף הצום ודאי תחפוץ נפשי בעוגיה ואם עוגיה תהיה, אחלום על כיכר טריה של לחם עגבניות

אם גם וגם מבעוד מועד אכין, ודאי אחשוק באיזשהו מעדן הנצלה בתנורה של מסעדה המתמחית בו.

אין ספק שעמודי ספרים לא יקראו הרבה, העינוי במחשבה על אוכל היושב בצד ולא נכנס לפה מקשה על הריכוז, אפילו הסתמי שבמאכלים נדמה פתאום חצי מלכות. בצהרי היום צפות להן תמונות של מסעדות הומות בהן מניח לו מלצר סכו"ם על המפית שעל שולחן מעץ מבריק אליו יוגשו ממיטב המטעמים המצויים בעיר, אטריות ביצים עם ירקות ובשר בקר צלוי עדין לצד איזשהו רוטב סמיך ומפתה...

על כריות רבות יונחו ראשים ובזמן שצעירים מבלים על אפניים, אנשי הכפר ילכו לישון, יקומו וירדמו שוב לאחר כשעתיים, יעבירו בחוסר הכרה את היום השקט ביותר בשנה ורק לאחר שיקנחו אותו בקצת ריבה ותה, כשהמולת החול תשוב עם ערב, יוכלו להתענג על שלוותם.