השעה חמש בבוקר. אחרי שני כדורים נגד כאב ראש וחמישה כדורי "אלק" שינה, אני עדיין ערה ולא מצליחה להירדם. עוד כחמש שעות צריך לקום. שוב אני אהיה עייפה כל היום. שוב אני אחזור בערב ושוב אני לא אצליח להירדם עד הבוקר שלמחרת. המצב הזה נמשך כמעט יותר מחודש, בו אני תופסת שינות טרופות לשעות בודדות במשך היום. חם לי, ואני מתוסכלת.
עוד כעשרים דקות יעברו מתחת לחלוני משאיות הזבל. הן יעשו רעש במשך כרבע שעה. לאחר מכן השמש תתחיל לעלות ואור יבצבץ דרך חורי התריסים שבמרפסת. ואז - ציוצי ציפורים יחלו להישמע בקולי קולות. כבר מעכשיו אפשר לשמוע את זה מתחיל. אני מרגישה כאילו אני נמצאת בלופ בלתי נגמר של דה-ז'ה-וו. אני כבר יודעת מראש מה עומד לקרות.
הלילה הזה נמשך לנצח. ונצח זה הרבה זמן. יותר מדי אפילו.
|