| על האינטימיות שאיננה. אברהם בורג.
קשה, אי אפשר להישאר אדיש לפרשת השבוע - פרשת קצב. תאוות הבשרים של הקצב הראשון של המדינה מעוררת סקרנות, מחאה, עלבון, ועוד חבילה יצרית ורוגשת של תחושות ורגשות. קשה מאד למצוא את הידיים והרגליים. לכל אחד ואחת עמדה ברורה; הפמיניסטים מרגישים את מדקרת סכינו של מזוז והיא נוקבת לא פחות מחדירתו האסורה של הנשיא. והשובניסיטים מחייכים בסיפוק, הנה נהדפה לה מתקפת השוויון אחור, הרחק לאחור.
וכדי להוסיף בלבול על תמיהה סביר להניח כי רבים מן המוחים ההמומים שייכים בזמנים רגילים למחנה "שלטון החוק", לאלה שלא היו מוכנים לראות מישהו מועמד לדין על לא עוול בכפו, והנה האחראי על שלטון החוק, היועץ המשפטי לממשלה, שומר החומות של כולנו, נשאר נאמן לשיטתו, מסרב להגיש כתב אישום נגד מי שאי אפשר להאשימו עם תשתית ראייתית שכזו ומותיר את כל תומכיו נבגדים על שמלא את משימתו נאמנה.
מעבר למבוכה המסתלסלת והמסתבכת נראה שהבעיות הנוכחיות הן רק קצה קרחון של בעיית מעמקים הרבה יותר גדולה. בישראל אין בעצם כבר כמעט שלטון חוק, או הגינות חוקתית, כי לאף אחד כאן לא עומדת יותר "חזקת החפות". חטאו של מזוז לא התחיל בהחלטתו השערורייתית והמקוממת, הוא קדמון הרבה יותר. מזוז, ציוותו וכל מי שעסקו בפרשה מיומה הראשון שיחקו בשני מגרשים במקביל. במגרש הראייתי; הסמוי והנסתר הם חיפשו את האמת, הישוו, עימתו, העידו וגיבשו את עמדתם. אבל במישור האחר, הגלוי והפומבי הם שפטו את קצב לחומרה, במידת הדין וללא רחמים. הם הרימו לשמי השמיים את אשמתו, יצרו תחושה שכתב האישום החמור כבר מעבר לדלת. דיברו איתנו ואיתו באמצעות המגברים ותיבות התהודה של התקשורת. שם אין תהליך ואין הגינות. טיבה של הפרהסיה המודרנית שהיא גרדום תליה פופולארי ולא כס משפט מאופק והגון. מרגע שהתחלת להילחם בזירתה סופך להיות או תליין או תלוי, אבל לעולם לא איש צדק טהור דרכים ובלתי נגוע.
אם "היה כתוב בעיתון", נגזר דינך. הנזק כבר נעשה, האופי כבר נרצח - והפעם המתנקש הוא לא אחר מאשר מי אשר הופקד על שלטון החוק. בימים האלה נוכח היועץ המשפטי לממשלה בבוגדנותה של הפומביות. היא שהעלתה והיא שעורפת, היא לעולם לא תהיה תלויה לצידך. מזוז לא היה שופט יחיד, כל מי שהיו שותף, או שותפה, לחינגת קצב בשנה האחרונה עומדים היום לדין הציבור לצידו של היועץ המשפטי לממשלה. כל מי שלא כיבד את חזקת חפותו של הנאשם עד שלא תוכח אשמתו גם הוא קצת אשם היום.
אין לי שום כלים לדעת מה קרה שם בחדרי החדרים. די רע לי עם הידיעה שהדיבורים על מה שהיה שם כל כך שפלים ומשפילים. אלא שפרשת קצב כמו האיש עצמו דינם להעלם אל טמיון השכחה הציבורית. אבל האם הלקח ילמד? אם האחראים לא ילכו הבית. אם לא יוטלו עונשים אישיים על מי שרצה לתת לציבור ראשים בלא משפט והרשעה בלא תהליך דין הוא שההיסטוריה הזו תחזור על עצמה שוב ושוב ובכל עת שתחזור המחיר רק יעלה ויאמיר.
הקריאה שצריכה לצאת עכשיו מכל גרון חייבת לדחות את עסקת הטיעון. קצב חייב לעמוד לדין - על משהו. אפילו על הגרסה המכובסת והחלקלקה המופצת בימים אלה. רק שם בבית המשפט, תתברר האמת על בוריה. ובאותה העת חייבות מערכות החקיקה והשפיטה בישראל להתגייס יחדיו ולהחזיר את האינטימיות אל עולם הצדק. להעמיד את החפות במרכז ההוויה המשפטית הישראלית. שאלמלי כן מי בכלל צריך משפט די לנו בהדלפה. |