איזה כיף, סאקאיה על טיילת יפו, בר פתוח לתוך השקיעה לתוך כחול של ים, סתו-

מוסיקה אפריקאית שמחה וכוס שתיה, להקת ריקוד מפתיעה מגאנה, עלמה זוהר המוכשרת שרה, דרור אהבה רומם ואיתמר מביאים ריחות של להקת הגרובטרון המדהימה, מחוייכים, עידן קיי מרקיד אותנו קצת..  

אולי עכשיו נועה זולו מדברת את הדידג' המרתק שלה עם תוף אפריקאי עדין ורקדן כהה עור, ואח"כ עם "פילים חולמים" (ג'אז ג'אז ג'אז) הטריים, וגם איילה אנגדשט זמרת סול ממש מכאן מקפיצה אותנו בניחוח האתיופי... אולי קצת חומר למיינד?

להבין מה זה טיפול בטראומה, מה זה לצאת לאפריקה דווקא מכל המקומות, מה עניין הדוקומנטציה כאן ולמה להתעקש לתת להן מצלמות כשיש צלמים מוכשרים כל כך שרק תבקשו ויצלמו אותן.. מי אנחנו... סרטים קצרים נעים בלופים ויזואליה מנסה להעביר קרבה, יופי מנסה למסור כאב, חסר, בלי דראמות, חיים פשוטים מעט אבודים בין טכנולוגיה לשבטיות, בין פוטנציאל צמיחה לתבניות קורבנות שכובלות, בין מרחבים ועושר למגיפה חוסר ידע חוסר אוכל וחוסר עתיד.. מה כמה תמונות יכולות לעשות.. 

ובו בזמן רוקדים, שרים, שם ביבשת וגם פה.. הולכים קצת את המיילים מאתיופיה לארץ, יושבים קצת בסוכה ציליה נעימה לפוש אולי לצייר משהו עם הילד בחול צבעוני.. וחולמים אפריקה.. חולמים נשים.. רחבות.. כהות כהות.. ילדים שנותרו בלי.. כמה ילדים יש... וואו.. עיניים סקרניות, ביישניות, שואלות.. נשים שמבקשות ללמוד מה שכבר עידנים לא הרשו להן.. מה שכאן אנחנו כבר כמעט לא זוכרות.. על אף ולמרות הדלות הפיזית, רוצות דווקא מזון של רוח, של כבוד, לדעת מצלמה, להגיד דעה.. להשיב את גופן לעצמן.. לזכור אפשרות עתיקה של ריפוי והחלמה, בהקשבה... או סתם, לצלם את השכנה ובחיר ליבה :-) סתם לרומם מורל של חברה מהכפר שנפטרו לה, שנגעו בה, שזרקו..  לפורר את הכאב..

מה באמת? אני יכולה?! ..תבואו? נחזור לדניאלה פפיש, מאיה דוניץ, יובל שי אל, קלידים מלטפים ג'אז, עידן קיי מתקלט.. מממ... נזוז קצת, נראה את השמש שמשתנה לה איטית יורדת אל הים, צבעים חמים.. חושך קריר ונעימות גדולה.. אולי כוס נוספת, אולי משהו קטן לאכול, חיבוק, נשימה, קריצה.. .

כמה שפר חלקינו כאן, מחשבה מפתיעה, כמה נרצה לתת כמה נרצה לתת ..

פשוט.

לדעת שגם הן יכולות לחלום..

זרעים של תקווה ננטעים בעבר, והעבר מרעיד את נימי ההווה.. להזכר, לזכור מי אנחנו..

הן אתן אנחנו-

לבריאות..

לחיים