[ זה היה חלק א' ] [ זה היה חלק ב' ] באחד השלבים בתהליך קנית הכרטיסים הלא-ממש-ברור באתר המצ'וקמק של Ticket Portal, נדרשנו להגיע להחלטה חשובה. איזה מקומות מזמינים? התשובה היא ברורה, לכאורה. "הכי טובים שיש", לא?
העניין הוא, שממש כמו בפרסומת הישנה ההיא עם חנה לסלאו - מסתבר שגם בצ'כיה "הכי טוב זה הכי יקר". כן, אנחנו יכולים לקנות כרטיסים במקומות הכי טובים שעדיין מוצעים למכירה. רק שהמשמעות תהיה גם להיפרד מסכום כסף לא קטן בכלל (בכלל!). מצד שני - אנחנו יכולים לשלם בערך חצי מזה, אם אין לנו בעיה עם הגליה לשורות הרחוקות שמאחור, מהן בודאי נראה מן נקודה זעירה שזזה עם חליפה וכובע.
ההתלבטות לא היתה ארוכה. אם אנחנו עושים מבצע כזה, פאקינג עולים על מטוס וטסים לעיר אירופאית כדי לראות הופעה - מה הפואנטה בלשבת מאחור? אחרי הכל, כאן זה לא פול מקרטני שבא להופיע לנו רבע שעה מהבית, ושגם לא נורא משנה אם נראה אותו מקרוב או מרחוק. לא, "מבצע לאונרד" הוא מסוג מבצעי ה"ללכת עד הסוף" (רק בלי עירום גברי), מסוג ה"אם כבר - אז כבר", מסוג ה"אין בעיה, אני אשלם אלף שקל בשביל כרטיס בשורה הרביעית. זה לא שאני באמת צריך את הכליה הזו, הרי יש לי שתיים". נו טוב, אז נמכור כליה אחת ונגיד ללאונרד "Take This Money, ובתמורה תשיר לנו מקרוב-קרוב את Take This Waltz".
כמה קליקים לאחר ההחלטה הרת הגורל הזו מצאנו את עצמנו עם עמוד אישור על הזמנת כרטיסים לשורה הרביעית וחור גדול בחשבון הבנק.
השורה הרביעית!! אנחנו ממש הולכים לשבת בשורה הרביעית בהופעה של לאונרד כהן! כשאני רואה הופעה בבארבי אני עומד יותר רחוק מזה. כשאני הולך לסרט בקולנוע אני יושב יותר רחוק מזה. פאק, בסלון בבית מול הטלויזיה יש לי תנאי ראות פחות טובים משורה רביעית.
אבל הנחנו ש"שורה רביעית" זה לא בדיוק שורה רביעית. בטח יש איזה שטח סטרילי לפני הבמה, בו לא תדרוך כף רגלו של אדם לא מיוחס, וגם איזה מתחם תקשורת, בו רק כף רגלו של אדם עם מצלמה בגודל של בית תדרוך. כך שסביר להניח ש"שורה 4" זה יותר "שורה 14" במונחים ריאליים. נו, גם עם זה יהיה אפשר להסתדר מספיק טוב. אז לא נוכל לספור ללאונרד את הסתימות בשיניים. מספיק שנהיה די קרובים כדי לוודא שעדיין יש לו שיניים.
אבל כשנכנסנו לספרטה ארינה, ציפתה לנו הפתעה נעימה. קודם כל - המקום לא גדול כמו שחשבנו. שמענו משהו על 20,000 איש שיכולים להיכנס בו, אבל בדיעבד מסתבר שזה אולם שמכיל 8,000 איש "בלבד".
הדבר השני, והמשמח ביותר, היה ששורה רביעית זו באמת שורה רביעית! לא שטח סטרילי ולא נעליים! השורה הראשונה כמעט נושקת לבמה, מופרדת ממנה רק בעזרת גדר חוצצת סמלית. כן, מי שישב בשורות הראשונות - אכן יוכל לספור את הסתימות של לאונרד. כמה קרוב? ככה! מבט של "יו, אני לא מאמין שאני עומד לראות הופעה של לאונרד כהן כ"כ מקרוב"
הארינה מזכירה אולם כדורסל. רצפת עץ רחבה, המוקפת בשורות של מושבים. הרצפה עצמה, שבימים כתיקונם אכן משמשת כמגרש של משחקי ספורט, היא החלק המרכזי והמובחר של המושבים. פוזרו עליה כסאות רבים, ואלו מהווים את השורות הראשונות והאמצעיות.
"וואו, אנחנו באמת הולכים לשבת כ"כ קרוב בהופעה של לאונרד כהן?", תהינו כלא מאמינים כשהתיישבנו על כסאותינו בשורה 4. הרעיון באמת היה קשה לעיכול. גם להיות בהופעות-הגשמת-חלום שכזו, וגם מהמרחק הזה? זה כ"כ קרוב, שאפילו לא נצטרך להשתמש בזום של המצלמה. כנראה שמישהו שם למעלה אוהב אותנו (לא, לא בשמיים. באתר של Ticket Portal).
ומכיוון שהמישהו הזה כנראה באמת אוהב אותנו עד הסוף, גם שורה 4 לא היתה לגמרי רק שורה 4. הודות לכסאות שלא מולחמים לרצפה, היה לנו מרווח תמרון. וכך, בזכות הספייס בין שורה אחת לקודמתה, ולעובדה שהכסאות שלנו היו צמודים למעבר (המרווח למדי), יכולנו (בעידודו האסרטיבי של הקולרגול) לתמרן את שלושת הכסאות שלנו קצת יותר למרכז וקצת יותר קדימה. וכך, במהרה, הפכה לה שורה 4 לשורה 3.5. Sparta Arena בהיכון בערך בשעה 20:30, חצי שעה לאחר השעה הרשמית, האולם מוחשך. הציפיה עולה. התשואות ומחיאות הכפיים מתחילות. הנגנים עולים על הבמה. כולם חובשים מגבעות, מסוג לו קראנו בפשטות: "כובע לאונרד". אחרי עוד כמה שניות הכהן הגדול עולה בעצמו. הקהל שואג. גם אנחנו. קשה לי להאמין שאני מסתכל ישירות, ועוד מכ"כ קרוב, על לאונרד כהן.
הוא עומד שם, עם חליפה ועניבה, חבוש במגבעת שלו. רזה, מקשיש, לכאורה אפרורי. אבל לא באמת. כי מהר מאוד מרגישים כמה הנוכחות שלו מהפנטת, מרתקת, תופסת את המבט, שפשוט לא מצליח להשתחרר ממנו. אני לא בטוח כמה מזה באמת נובע מהנוכחות וההתנהלות הבימתית וכמה מזה הוא תוצאה של הסיטואציה בה אתה רואה דמות נערצת ומיתולוגית זזה לך מול העיניים. אבל התוצאה היא זהה - אתה לא מצליח להוריד ממנו את העיניים, ומשתאה איך בן-אדם בן 74 שלבוש בצורה מיושנת ושמרנית של סבא, מצליח לשדר כזו כריזמה למרחקים, מצליח להיות הדבר הכי קול שיש.
הוא מתחיל עם Dance Me To The End Of Love המקסים. כשהקהל מזהה את השיר במהרה, הודות לקידומת ה"לה לה לה", הוא מגיב בתרועות.
Dance me to your beauty with a burning violin
Dance me through the panic 'til I'm gathered safely in
Lift me like an olive branch and be my homeward dove
Dance me to the end of love
אי אפשר להישאר אדיש למילים האלה. מילים כ"כ יפות, מהסוג שרק הוא יודע לכתוב. אז אנחנו שרים איתו. בשקט, כדי לא להפריע למי שמצדדינו, אבל שרים. אי אפשר לשבת בהופעה כזו, לשמוע את השירים האלה ששמעת כ"כ הרבה בסטריאו בבית, במחשב בעבודה ובנגן ה-MP3 בדרכים, ורק להקשיב.
אחרי זה הוא שר את The Future, ואני שוב נזכר איך שמעתי את השיר הזה לראשונה כשראיתי את "רוצחים מלידה", ואיך בכלל הדרך שלי "להיכנס" למוסיקה שלו היתה בעזרת ובזכות שירים שלו ששמעתי בסרטים. זו לא הופעת רוקנ'רול, לא ממש, אבל הקצב של השיר מצליח לסחוף, ואתה מוצא את עצמך שר עם זמרות הליווי שלו (שרון רובינסון ו"האחיות ווב") את ה-slide in all directions שהן "עונות" על ה- Things are going to slide שהוא שר. אתה שר איתו את המנטרה של השיר, When they said REPENT REPENT I wonder what they meant, כאשר ה-Repent נאמר בדיקציה ברורה במיוחד ובקול חזק, כחלק מדרשה בכנסיה.
אח"כ מגיע גם There Ain't No Cure For Love, והעסק מתחמם. בשיר הבא, Bird On A Wire הקלאסי, העסק אפילו יותר מדי מתחמם לטעמו של הכהן, שבוחר להפסיק את השיר כמה שניות לאחר ההתחלה (ולאחר מכן להתחיל אותו מחדש), כי שריקה רמה שהגיעה מכיוון הקהל הפריעה לו. אבל אפילו הפוזה של מורה הנימוסים לא פוגעת במה שהוא משדר. האמת שהיא דווקא מתחברת לסטייל הכללי שהוא משרה במהלך כל ההופעה הזו - סטייל של נועם, נימוס, כבוד וצניעות. מדי פעם הוא מתקרב לזמרות הליווי שלו, ושר כאילו להן. שוב ושוב הוא מוריד את המגבעת שלו ומשעין אותה על חזהו, הופך את "הורדת הכובע" המטאפורית לאמיתית, למחווה של כבוד ואצילות. לפעמים הוא ממש כורע על ברכיו, ושר מהפוזיציה הזו, כמשתחווה לקהל. כל ההתנהלות שלו משדרת כבוד מופלג לסובבים אותו - לקהל, ובעיקר לתשעת מלוויו. חתיכת להקה הוא הקים שם, הכהן הגדול. נגנים מצוינים שיודעים לקחת את השירים האינטימיים שלו בדיוק למקום שנכון עבורם בסיטואציה של אלפי צופים עם אנרגיה של הופעה. זה לא ממש רוקי, אבל זה גם ממש לא מופע סינגר-סונגרייטר אינטימי וצנוע. יש כאן תחושה של שואו, יש כאן את האנרגיות המתאימות, ויש כאן נגינה משובחת ומדויקת שיודעת לעבד את השירים האלה נכון לסיטואציה.  הכהן הגדול והלהקה כהן, מצידו, לא מפסיק לגמול להם על השירות יקר הערך שהם עושים לו, במתן קרדיטים ברמה אובססיבית. "אולי עשר פעמים במהלך ההופעה הוא יציג אותם, כל אחד עם חצי משפט שהוא אומר עליו, בהפניה מלאה של הגוף", כתב עופר שלח בביקורת על הופעתו במנצ'סטר. בפראג, שלוש פעמים במהלך ההופעה הוא עושה סבב הצגה מפורט. הוא מציג בו כל נגן ונגן, מציין את הכלי שלו, ונותן את הפאוזה המתבקשת למחיאות הכפיים של הקהל. ואם זה לא מספיק - כמעט בכל שיר שני, או לפחות באלו שיש בהם סולו נגינה של אחד המלווים, הוא שוב נותן קרדיט לנגן, ממש בתוך השיר, כחלק ממנו. את השיטה הזו אני לא אוהב. עם כל הכבוד לאמירה הסאב-טקסטית של: "אני לא פה לבד, הם חלק חשוב ובלתי נפרד מהעניין", וגם אם סולחים לטרחנות של ההצגה החוזרת שוב ושוב, לא זכור לי שהשורות המקוריות של So Long, Marianne כללו בתוכן את השורה: On The Saxophone - Mr. Dino Soldo. גם השורות המקוריות של Who By Fire המופלא (מהשירים האהובים עלי ביותר של כהן) לא כללו את השורה: Javier Mas on the Bandurria, אבל האמת היא שאם למישהו מגיע קרדיט באמצע שיר זה לנגן הספרדי המוכשר הזה, המנגן בעיקר על הבנדוריה, שהוא מן כלי דמוי בוזוקי. לחבייר מאס יש תפקיד חשוב ומרכזי ב- Who By Fire, שהופך את השיר הקצרצר (כולה 2 וחצי דקות במקור) לקטע הרבה יותר ארוך (באיזור ה-7 דקות). השיר נפתח באינטרו שלו, ובאמצעו יש לו סולו ארוך ומרשים שמצליח לייצר ולשמור מתח שבא בקנה אחד עם האופי של השיר.
רק לשמוע את Who By Fire ככה בלייב כבר היתה חוויה מספקת ובלתי נשכחת. אז מה אומר אם ממש באותו הסט, רק שני שירים קודם, זכיתי גם לשמוע את Everybody Knows, עוד אחד מהאהובים עלי, בעוד ביצוע משובח? כהן שר אותו (וגם את שיריו האחרים) לא תמיד בדיוק בקצב המקורי. הוא מדקלם אותו בקצב קצת שונה, ועם פאוזות במקומות אחרים, לפעמים. הוא מאוד מרוכז בביצועים שהוא נותן.
לפני ההופעה, איזה קולרגול אחד זרק לפתחי כל פעם לינקים לתיעוד של הסיבוב הזה. אבל אני סירבתי לצפות ולשמוע. רציתי שהמופע הזה יהיה לי חוויה ראשונית וטריה, שזה לא ירגיש לי כשידור חוזר של משהו שכבר ראיתי (אפילו אם בצורה שטחית בהרבה). וכך, בכל התקופה שלפני המופע תהיתי לי איך זה נראה - לאונרד כהן שר על במה. האופי הקבוע למדי של השירה שלו - יותר דקלום מאשר שירה - גרם לי לחשוב שסביר להניח שבהתנהלות הבימתית שלו יש משהו אגבי. כמה דרמה ושואו אתה כבר יכול ליצור כשהשירה/דיקלום שלך בנויים על מן קוליות מרוחקת לעתים, על ציניות ואירוניה דקה, על אנדרסטייטמנטס ואפילו אנדרדוגיות. לכן, בהופעה עצמה הופתעתי לראות שההתנהלות שלו היא הרבה יותר מושקעת ממה ששיערתי. כהן מתנהג בעצם כמו שחקן על הבמה. הוא נראה כמו אחד שחושב בכובד ראש על כל שורה וחצי שורה שהוא שר, שכל מילה שהוא פולט היא לידה עם צירים. הכל נראה מחושב, מדויק, מוקפד, ללא מקום לספונטניות אמיתית. הוא כמעט ולא מדבר בין השירים. הוא נראה משקיע ומתאמץ, תיאטרלי ומלא מחוות שנהגו. לא פעם אתה רוצה להאמין שהדברים נובעים מהסיטואציה עצמה, שהרגשתו מתורגמת על ידו להתנהגות על הבמה. אבל לי היתה הרגשה שהכל בא ממקום מאוד שכלתני בראש. וגם אם זה נשמע פחות מדליק, זה דווקא יצר אצלי הערכה. הנה, הבן אדם בן ה-74 חורש את אירופה ונותן הופעה של שלוש שעות (ברוטו) כמעט כל יומיים. והנה, הוא מצליח לפחות להעביר את ההרגשה שהוא ממש מתאמץ, נותן את כל כולו, מקפיד קלה כחמורה ולא מוכן להתפשר על בדל מההשקעה שהוא דורש מעצמו. נכון, את הסיבוב הזה הוא עשה בשביל למלא את הקופה לאחר שהמנהלת האישית שלו גנבה לו בוחטה של כסף. אבל כשרואים את ההתנהגות שלו על הבמה, מבינים שהדבר האחרון שאפשר לקרוא לזה זו "חלטורה". את הביצוע של In My Secret Life אני מתעד בוידיאו בעזרת המצלמה הדיגיטלית (ראו קטע ה-YouTube בראש הפוסט), אבל אח"כ מפסיק להשתמש בה, למעט לתמונות סטילס. לא רוצה לעבור את החוויה הזו כצלם, כמתעד, כמקליט. רוצה להעביר אותה בחיבור מוחלט לאירוע, כחלק מהקהל. אחרי Who By Fire הוא מבצע את Hey, That's No Way To Say Goodbye, ואחריו מגיע השיר האחרון בסט הראשון - Anthem, שאולי מוכר יותר כ-Ring the bells. הוא מקדים אותו באמירה על המצב הכאוטי של עולמנו בזמן המוטרף הזה של משבר כלכלי, ואז מבצע (נפלא, כמה מפתיע) את השיר, בו הוא שר:
Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack in everything
That's how the light gets in
בחלק ד': מגדלים, ומעילים - הללויה!
|
