לסבתא ברונקה היה אירוע לבבי. לא נשלחו הזמנות ואורחים לא באו. היא איבדה את ההכרה כששרון וקסלר התנצלה בחנחון על יום נוסף של שרב, והתעוררה כששיניה נוקשות מקור באמצע הלילה בחושך האפרורי של בית החולים. כף ידה היתה מחוברת לאינפוזיה שטפטפה קצובות, ותחושת שריפה בפות בישרה לה שדחפו לה גם קטטר. היא נאנחה וחשה את שלפוחיתה מתרוקנת לבד. לפחות היא לא תצטרך לקום. עיניה התמלאו דמעות. גם ידה שנחה על הסדין הנקי והמתוח, דיווחה לה את מה שאוזניה כבר קלטו כצפצופים דיגיטליים בתבניות סדורות: הפעם זה קרה לה. היא נפלה בידיהם של המקצוענים.

שמוטה על מיטת הגלגלים המתכווננת כמו מריונטה מסמרטוטים, החליטה לא לחכות עד שהשופט יסיים למנות עד עשר. היא נועצה לרגע עם לבה הסורר והגיעה למסקנה שיש בה כוח לסיבוב הבא. סבתא ברונקה קמה, ניתקה את עצמה מהחוטים וחמקה מהמחלקה הקרדיולוגית. איך הצליחה לשדל נהג מונית לקחת אותה הביתה, איך העירה את דודה חנה שתפתח לה את הדלת וגם באותה הזדמנות תשלם לנהג, איך הובילה את עצמה לחדרה וצנחה על מיטתה - כל אלה מעידים על תעצומות הנפש שדי בהן כדי להחזיק את הגוף במצבי חירום. אך מפליאה בכל זאת ההתאוששות המהירה שאיפשרה לסבתא, שבוע לאחר מכן, להירשם למכון כושר ולהתחיל מייד באימונים.