אבא שלי היה הראשון שצלצלתי אליו, יותר משלוש שעות לאחר שהיילה גבריסלאסי חצה את קו הסיום וקבע שיא עולם חדש, 2:03:59.

"אבא, סיימנו את הריצה".

"יופי, כמה זמן זה לקח?"

"ארבע שעות ושבע עשרה דקות".

"למה כל כך לאט?" אמר, לאחר שלבטח שמע ברדיו ששיא עולם חדש נקבע בדיוק באותו מסלול בו רצה בתו הקטנה.

 

רוב האנשים שאני מכירה, היו נפגעים, נעלבים, כועסים על תגובה כזאת. אני לא כעסתי, חייכתי, סיפרתי לגדי, שכבר מכיר את אבי-מולידי ולמד גם הוא לחייך למשמע ההערות שלו. אבא שלי לא אוהב תעודות השתתפות, הוא מעולם לא שאל אותי כמה החברות שלי קבלו במבחן מסוים, זה ממש לא עניין אותו. אנחנו לא תחרותיים, אנחנו הישגיים...

 

לילדה הצעירה של אבא שלי מלאו 42 שנים, בשנה בה נולדתי זכה פרנק סינטרה בפרס גראמי על אלבומו "ספטמבר חיי".  

אחד השירים האהובים עליי ביותר הוא It Was a Very Good Year

 

הגיל המינימלי למועמדות לבחירות ברפובליקה הרומית הוא 42

 

ביל קלינטון היה נשיאה ה-42 של ארה"ב

אלביס פרסלי היה בן 42 במותו, גם אביו של אלביס פרסלי היה בן 42 במותו 

istockphoto

שאלתי את גדי מתי אפשר לקרוא למישהו "מרתוניסט" והוא אמר שלדעתו כבר הרווחנו את התואר הזה לאחר שעשינו שניים. היות וכבר אמרתי שאצלנו במשפחה לא נוסעים לשום מקום בשביל תעודת השתתפות, מבין שנינו רק הוא ראוי בהחלט לתואר האצולה הזה. אני אחכה בסבלנות אקטיבית.

 

עפ"י "האפוקליפסה של ג'ון", הרשע והזדון ישלטו בעולם במשך 42 שנים

בתנ"ך גוטנברג יש 42 שורות בכל עמוד, כך שלעיתים הוא מכונה תנ"ך 42 השורות

 

מספר האנשים הרב ביותר שהצליח להיכנס לתוך מכונית אחת הוא 42

 

באחד הקרבות של "שר הטבעות", גימלי ולגולס פוצחים בתחרות שחיטת-אורקים, בה גימלי וקרדומו הבלתי-נלאה מנצחים את לגולס וקשתו בתוצאה 42:41

 

בקוטב הצפוני ובקוטב הדרומי של כוכב הלכת אורנוס יש שתי עונות שנמשכות 42 שנים כל אחת

לפני שנה נסענו גדי ואני לרוץ את מרתון אמסטרדם. גדי סיים את המרתון בזמן שמאוד הפתיע לא רק אותו. הייתה לו ריצה נהדרת, הוא היה ב-High אמיתי. אני סיימתי שעה אחריו (זה המון!). למרות ששמחתי שהצלחתי לסיים בריאה ושלמה ולמרות שלא היה לי שום משבר או קושי, הופתעתי מאוד שברגע שהגעתי לקו הסיום הכל נגמר. היות ולא רצתי בדופק גבוה, לא היה מה לסדר ולהרגיע, לא היה חם מדי אז לא היה צורך לשתות נהרות ולנגב זיעה. נגמר, פיניש, DONE. בפעם הבאה, כך הבטחתי לעצמי, אני חייבת לתת הרבה יותר. הייתי בטוחה, ועדיין, שרק אם אתן את כל מה שיש ואת כל מה שאין – רק אז, מה? אהיה מאושרת? אחוש סיפוק? יהיה לי ציון אמיתי לתת לאבא שלי?

קשה לי לנחם את עצמי בעובדה שרוב הנשים בגילי אינן רצות מרחקים כאלו. לי לא אכפת איזה ציון קיבלו החברות לכיתה.

 

לזאבים ולכלבים יש 42 שיניים

 

למרבה רגליים יש, בממוצע, 35 זוגות רגליים. בספר "ג'יימס והאפרסק הענק" למרבה הרגליים יש 42 זוגות רגליים.

 

ההישג העיקרי היה ההתאהבות בריצות ארוכות במזג אוויר מושלם. הישג נוסף היה הסרת כל פחד או חשש מריצות, ממאמץ, מקביעת אתגרים לא ריאליים. ריצה זה לא בנג'י ואם לא רצים בעמק בית שאן בחצות היום, אין סכנה לחיים. וכך, ימים ספורים אחרי החזרה מאמסטרדם, כבר נרשמנו לברלין. קצת פחות משנה לאימונים, זה עוד המון זמן, שוב יש את כל הקיץ לרוץ בבן שמן, הקיץ הזה אלבש רק טייץ.

כל החורף רצתי בהנאה גדולה, אפס פציעות, התקדמות לפי הספר, העלאת עומסים מתונה ביותר, שיא השפיות.

בשנת 1942 קיבלה אנה פרנק את יומנה המפורסם ליום הולדתה

 

בשנת 1942 בחר יאנוש קורצ'אק לצעוד אל מותו בטרבלינקה

בשנת 1942 נולדו, בין היתר, ג'ימי הנדריקס, ברברה סטרייסנד, קלווין קליין, לו ריד, מרטין סקורסיזי ופול מקרטני

 

חום יולי-אוגוסט, עלייה בעומס, אחרי שתי ריצות ארוכות – אני קורסת. כאבים לא מוכרים בשוק של רגל שמאל. בדיקה לא מועילה של כל משככי הכאבים שמכירה, מובילה אותי לתהיות בקשר למקור הכאב. הפעם אני ילדה טובה – מתקשרת לטלי, הולכת ליובל, שומעת את רן, הולכת לאורטופד, מקבלת זריקת קורטיזון לשריר – דבר לא עוזר, הקיבה נהרסת על הדרך ממשככי כאבים ארורים. בינתיים, בגלל שהכאב ברגל לא מאפשר לרוץ, עושה אימוני החלפות של שעתיים על האליפטי ועל אופני הספינינג בחדר כושר. לא כיף.

 

היאשת (על משקל צהבת, טרשת וחזרת) מאיימת להשתלט עלי. אני מודיעה לטלי שאין לי כוונה לרוץ שוב ארבע וחצי שעות, ואולי נבטל את ההופעה בברלין ונירשם לרומא, נתאמן כל החורף ונגיע בסוף מרץ לרומא חדשים וחזקים, רזים, מהירים ויפים. 

istockphoto

למרות שהוועד האולימפי הבינלאומי מעריך שהמרחק בין מרתון לאתונה הוא 34.5 ק"מ, אורכו של מירוץ מרתון מודרני הוא 42.195

טלי פוסלת את הרעיון, טוענת שלאחר שהתאמנתי כל כך הרבה לברלין, צריך לעשות את זה, משכנעת אותי שיהיה בסדר. ימים שלמים אני משגעת את גדי. נוסעת, לא נוסעת, נוסעת אבל לא רצה, רצה אבל לא נוסעת. בסוף הוחלט שנוסעת, רצה, ואם מלאך המוות נדחף ומתערב בריצה, גדי משאיר אותו איתי וממשיך לרוץ לבד. הריצות האחרונות לימדו אותי שגם אם לוקחת משכך כאבים, צריכה לרוץ בליווי הכאב כשעה עד שהכדור והחימום הטבעי משפיעים.

 

בסדרה חשבונית 42 איברים. הפרש הסדרה הוא 2. סכום 24 האיברים הראשונים בסדרה שווה לסכום 18 האיברים האחרונים. מהו סכום הסדרה?

42 היא התוצאה הגבוהה ביותר שניתן להגיע אליה באולימפיאדת המתמטיקה האמריקאית והעולמית.

שעתיים לפני היציאה לשדה התעופה פגשתי את אשת הרופא בסופר, והיא נתנה לי את כדורי הקסם שאפי המליצה עליהם. למחרת, כשכבר הייתי בברלין, לקחתי אחד, כדי לראות שאין לו תופעות לוואי מדאיגות, וכשגיליתי שאחרי חצי שעה אני לא מרגישה כלום, כמו ילדה מתלהבת הלכתי שעות ארוכות ברחובותיה המרתקים של ברלין, שמחה על כל דקה מאולחשת.

ואכן בבוא יום הדין, נטלתי את הכדור הפצפון, ובמשך כל הריצה לא הרגשתי כלום כלום ברגל הזאת. אחרי כשעה וחצי התחילו לכאוב לי כל מיני איברים חיצוניים, פנימיים ותת-הכרתיים, וכל כך שמחתי להגיד לגדי שהכל כואב לי חוץ מהרגל. 

 

רן הסכים איתי שמעטים האנשים שמציבים לעצמם יעד של "מרתון אחד", ושלאחר שמסיימים את הראשון לא עושים את השני והשלישי והעשירי. מי שנאלץ לא לעשות מרתון נוסף, כך נדמה לי, זה בגלל סיבות של מחוייבויות קודמות כאלו או אחרות, פציעות, משפחה, אישה, בן זוג, ילדים והורים. אני משוכנעת שנפשו יוצאת למרתון נוסף, אתגר חדש. אני חושבת שלמתבונן מהצד זה יכול להיראות פשוט, אבל ההכנות לאיוונט מפרכות ומעייפות, והפציעות שמעטרות את הדרך לשם עלולות לייאש, ומצד שני, חודש לפני שנסענו לברלין, בימים שבקושי רצתי בגלל הכאב ברגל, כאשר שקלתי לבטל את הכל, הזמנתי מלון לימים של המרתון ברומא.

בהכנות המנטליות למרתון, אלו שמזדנבות למחשבות שלפני השינה, חשבתי שאאמץ את דרכה של ירדן באמסטרדם, ואעביר את המרתון ב-42 מחשבות חיוביות על 42 אנשים יקרים לי. וכבר היתה לי בראש רשימה, פחות או יותר. ניסיתי לשנן אותה בלילות האחרונים שלפני הריצה, וסמכתי על עצמי שיקיריי יופיעו בעצמם לריצה, כל אחד בתורו, בק"מ שלו.

 

האמת היא שהם לא באו. שלושה אסרטיבים מתוקים להפליא התמקמו להם בשורה הראשונה, וממש סירבו לפנות מקום לכל אלו שרכשו כרטיס בכסף מלא כשרק נפתחה ההרשמה. וכשהבנתי שהם לא מתכוונים לזוז, ביקשתי סליחה מכל 39 המאוכזבים והקדשתי את כל השעות רק לשלושת התובעניים. שלא כמו בפעמים אחרות בהן געגועים או פרץ רגשות עז אחר מכתיבים מחשבות הוריות או אמהיות כלפיהם, הפעם זה היה אחר .כל פעם אחד מהם קיבל פוקוס והשניים האחרים המתינו בהצללה, והשמש והמוסיקה והעידוד והאדרנלין כולם הצליחו לעבד מוסיקה שמיימית, מקהלת נערי וינה זכה וצלולה.

 

מספר השבועות המקסימלי של הריון אנושי הוא 42. איתי שלי נולד ביום האחרון של השבוע ה-42 

 

במשחק "סיכון" יש 42 טריטוריות

ניתן לראות 42 עיניים בחבילה של 52 קלפים

בזוג קוביות משחק יש 42 נקודות

וככה אני רצה לי בברלין עם שלושת ילדיי כמוסיקת רקע ולצידי, בעיקר לפניי, רץ אבא שלהם, שהבטיח שירוץ איתי כל הדרך, התאים את הקצב שלו לשלי, עמד בפיתוי עצום לרוץ בקצב מהיר יותר, וגם שראיתי איך יש לו ברגליים ובנשמה כל כך הרבה יותר כוח ומהירות, והצעתי בכנות שירוץ לבד, הוא נשאר איתי, כמו שמאיה ארטל אומרת, בנחישות וברגישות.

למי שלא מכיר או לא יודע, מדובר באיש הנדיב ביותר שהכרתי, ואני באמת מדברת על נדיבות יוצאת דופן, יכולת לתת, ולא רק לי, בצנעה ובחרש. אני לא אביך אותו מעל גלי הרשת, אבל חייבת לספר שלקראת סוף הריצה, כשהבין שנשארו לנו יותר ג'לים ממה שהיינו צריכים, הוא הציע לכל האנשים שנראו מרוקני גליקוגן ואנרגיה את הג'לים. כמו שכולכם מנחשים, היתה הפתעה גדולה מאוד על פני הרצים-הולכים כשניגש אליהם מתחרה ומושיט להם יד עם שקיות ג'לים לבחירה. תודה רבה.

42 סוגים שונים של מאלט וויסקי סקוטיים מעורבבים בתהליך יצירת ה- J&B Rare.

אז שלושה ילדים אירחו לי חברה נעימה במיוחד, הצחיקו אותי, הדאיגו אותי, איתגרו אותי ותמכו בי בדרכם המקסימה. תודה לכם – על הכל, במיוחד על התמיכה ארוכת החודשים באבא ובי. אני יודעת שלא כולם יכולים לצאת בחמש בבוקר לאימון, להשאיר שעון מעורר מכוון ולדעת שהילדים בבית ידאגו זה לזה, יצאו בזמן למוסדות החינוך עם חיוך על הפנים ועם לב גאה. איך יואבי אומר לי – אין אף אמא בשכבה שלנו שעשתה מרתון...

המספר 42 הוא התשובה לשאלה האולטימטיבית של החיים, היקום וכל השאר, כאמור וככתוב

מאות שעות אינטרנט יש לי ב"לימודי מרתון". עשרות מאמרים, תכניות אימונים, סרטי מוטיבציה, סרטים תיעודיים, אפילו בדיחות ורשימות שירים של מאות אנשים שרצו כמוני עם מוסיקה באוזניים וטרחו לשתף את העולם. נדמה לי שהרעיון לרוץ את הדבר הזה נבט בי אי שם באיזה מרחב וירטואלי זה או אחר, ורק בגלל הרצון הענק לחוות בעצמי, ברגליי וברוחי את התרוממות הנפש שכמעט כל מי שכותב על המרתון מספר עליה.

בתוך השיטוטים מצאתי באינטרנט גם אינספור סיפורי לידות. כן, כן, נשים היום משתפות את העולם כולו בחוויות הלידה שלהן. פורומים שלמים מלאים בסיפורי צירים, פתיחת מים, מחיקת צוואר רחם וכיוצא בזה, תיאורים פלסטיים מפורטים בכל השפות, קטעי וידאו, תצלומי תקריב, שמות הרופאים, ביקורת על המיילדות, הכול. אחרי שקוראים שלושה-ארבעה כאלו, מבינים שלמרות שכל יולדת חושבת שהיתה לה לידה מה זה קשה, או חבל על הזמן איך נהנתי מכל רגע, כולנו יולדות, פחות או יותר, באופן דומה, ואם את לא בחודש תשיעי של הריון ראשון, זה ממש לא מעניין.

אז אולי גם סיפורי המרתון דומים זה לזה?

 

לא, לא שכחתי תודות: לטלי, לאנני על הטיפ שטופז תרגמה לתכנית תזונה מהפכנית, לסוזי ולאפי, למאיה ארטל, לרן גבריאלי ולמיכל ד. הייתם מקור כוח עצום. המון תודה.

ורד פלגי מזור, אוקטובר 2008