כבר שנים שאני מדמיינת את הרגע הזה. רואה אותו בעיני רוחי לפרטי פרטים. ברור לי לחלוטין מה אני לובשת, איך השיער שלי מסודר והאם יש לי משהו בשיניים באותה שניה. אני יודעת בדיוק מה אני הולכת לומר, באיזה טון ובאיזו אינטונציה. כל מילה מתוכננת, כל הבעת פנים ומחווה גופנית מבוימות היטב לאחר שעברו כוריאוגרפיה מדוקדקת ומתישה.

שלוש שנים עברו מאז ראיתי אותו לאחרונה. במדינה שמידותיה כאלו של קופסת נעליים, קשה להאמין שהצלחנו לא להיפגש. ביום שאספתי את חפציי במהירות, כאחוזת דיבוק ויצאתי מדירתו בהר הצופים, לא שיערתי בנפשי שזו פרידה לעולמי עולמים.

אחרי שנתיים ו-8 חודשים של אהבה שכמותה טרם חוויתי בשנית, סירבה הלוגיקה הדפוקה שלי להכיר בעובדה שלפעמים "שלום" הוא שלום לנצח. תהליך ההחלמה ואסיפת השברים היה ארוך, מייגע וסיזיפי לאין שיעור. אבל אני לא המצאתי את הגלגל, והלב שלי לא היה מחלוצי הנשברים. וכמו שאומרת הקלישאה הכי נכונה בסביבה, "הזמן מרפא".

אך הזמן, אותו רופא מומחה לכל פצעי ופגעי הלב, רשיונו נשלל ברגע אחד של הכרה ששלוש שנים של מרחק הצטמצמו להן לעשרה מטרים. בשניה בודדת כל הדם בעורקיי הגיע לנקודת קיפאון והלב, הלב הארור הזה, זינק ממקומו עד שנדמה היה שהוא קורע את חולצתי בדרכו לפלס לו דרך אל יעדו.

זה הוא. זה הוא. זה הוא. פעמים מעטות בחיי חשתי איבוד שליטה וחוסר אונים כה טוטאליים. רגליי הפכו ליציקת בטון סמיכה וזיעה קרה ודוחה ניגרה על צדעי לחיי ובמורד גבי. הכוריאוגרפיה המושלמת שהכנתי לרגע הזה בדמיוני הפכה למחול שדים מוטרף.

השיער אותו שיער. מדובלל במקצת, פרוע תמיד, עם הזקן הכי לא מסודר בסביבה. סניקרס מטונפות, חולצה עם כפתור או שניים שאיבדו את דרכם. אפילו הדרך בה הוא אוחז בסיגריה. זה הוא. זה הוא. זה הוא.

כשהיינו יושבים בסלון, הוא בלי חולצה, עם סיגריה בידו האחת ומכחול בשניה, ואני קוראת סטיינבק, פולקנר, פיצג'רלד או ווטאבר- נדמה היה לי אז, שאלו הימים המאושרים בחיי. באותן שניות מתוקות שהסריחו מעשן סיגריות וצבעי שמן, לא שיערתי שיכול להיות יותר טוב מזה.

אותן עשר שניות חלפו כמו מילניום שלם. כאבי השרירים שטיפסו במעלה גפיי איימו להפיל אותי לרצפה כשהוא התקרב. כמו ילדה בת 4 שמצביעה על האיש המוזר ברחוב ומביכה את הוריה, נעצתי בו מבט של אדם חולה בנפשו.

ואז... כשהדמות כבר הייתה כה קרובה עד שכתפינו כמעט נפגשו, הבחנתי פתאום בעובדה שטעיתי. זה לא הוא. זה לא הוא. זה לא הוא.

הבחור, שקלט כנראה שאני פושטת את עורו במבטים ניגש ושאל: "סליחה? אנחנו מכירים?"

גרוני הצפוד והיבש ענה לו בקושי ובלחש: "חשבתי...... חשבתי שאתה מישהו אחר".