הגענו לשם מאוחר מדי. אחרי עוד יום ארוך של הסתובבות בביג'ינג. עיר שתמיד יש מה לעשות בה ותמיד זה לוקח יותר זמן מהמתוכנן. נהג המונית, אביר הפקקים שלא נגמרים, הזהיר שמאוחר והבטיח לחכות לנו. מקדש השמיים. מבנה עגול, עם שלושה מיכסים חרוטיים מושלמים מעליו. פאר היצירה של הסימטריה הסינית. קסם אמיתי. השמים הלכו והתכהו, כשעמדנו שם. מתפעלים מהיופי. בהתחלה, היו מסביב זוגות מטיילים, נזירים לבושי צהוב כתום. ילדים עם המורה. מטפסים בגרם מדרגות אחד, כדי לרדת מאחר. נהנים מהשלמות. מציצים אל המקום הקדוש ביותר של סין הקיסרית. סקרנים כמונו. ואז, פתאום שמנו לב שאנחנו לגמרי לבד במתחם. ממש כך. סיבוב נוסף מסביב למקדש, הפגיש אותנו עם סיני לחוץ. עוד אחד שפתאום הרגיש כלוא, כמונו. מה קרה? שאלנו. איפה כולם? הוא לא דיבר אנגלית, אבל הצביע על שלט זעיר. כן. המתחם נסגר ב - 17:00 והיה כבר 17:05. ככה זה בסין. לא מודיעים שסוגרים אתר. פשוט נועלים והולכים הביתה. נשארת שם? בעיה שלך. פתאום, הרגשנו את הקור שהשיש הלבן מפזר מסביב. את הבדידות שממלאה את המקום, המוגבה מעל האדמה. סגור בשערי ברזל. אימה. כן, זו המילה. זה מה שמילא אותי. לא. אין מצב שאני נשארת כאן ללילה. אבל זה נראה המצב. מול שער העץ הענקי והנעול. עברנו משער אחד לאחר. כלום. סגור ומסוגר. גם בגנים מסביב, מעבר לחומה הגבוהה שעליה עמדנו, לא נראתה נפש חיה. לפני 10 דקות - הכל המה אדם ופתאום כאילו נפתחה האדמה ובלעה את כולם. ואז, הסיני הנמרץ צעק לעברנו משהו עצבני. התקרבנו אליו והוא הצביע על פישפש קטן. מין יציאת חתולים קיסריים כזו. בגובה של 60 ס"מ ורוחב של 40ס"מ בערך. PUSH, PUSH הוא ידע להגיד. ואנחנו דחפנו. דחפנו כאילו אין מחר. אוף. אם רק היה מברג או איזה לום קטן, כדי לשחרר את הלחץ של דלת הכבולה בתוך השער הגדול. אבל לא היה. היה רק רצון בשפע. לצאת משם. מהר. סוף סוף נפתח הפשפש בקול חריקה. הסיני יצר ראשון ונעלם מיד ואחריו גם אנחנו השתחלנו וברחנו. מי צריך להסתבך שם עם שומרים חשדניים שאולי מסתתרים פה ושם - כי ככה זה בסין, כבר למדנו. עכשיו, רצנו כל עוד נפשנו בנו, כדי לא להתקע בחצרות האחרות שצריך לעבור בדרך אל המונית ואל הנהג שחיכה לנו בחוץ. והוא חיכה.לשימחתנו. שותה מהצנצנת של התה. רגוע לגמרי. כי ככה זה בסין.
|