נדמה לי שאני מכורה כבר וזה קצת מתחיל להלחיץ אותי מחד ונותן לי תעסוקה מאידך. אני מתרצת לעצמי שהפוסט הקודם הוא ציור (וערכו האמנותי לא יסולא בפז) אז למעשה זה לא באמת נחשב פוסט ולכן לגיטימי לפרסם פוסט נוסף. כלומר, פוסט ראשון להיום שהוא אינו ציור. היום אני אדבר על הנושא הקרוב ללבי ביותר אחרי אהבה – זבל. יש האומרים שזה למעשה אותו הדבר, אז שיאמרו. זה הזמן לעבור לפסקה השנייה. ----------------------------------------------------------------------------------- בעל הדירה שלי ואשתו גרים בקומה מתחתיי. יש לזה יתרונות וחסרונות. למשל, אם משהו מתקלקל אז אני יורדת סה"כ קומה אחת למטה ומסבה את תשומת לבו למחדל ישירות (במקום בטלפון) ומבלי שיוכל לסנן אותי. ואז בשבוע לאחר מכן, אחרי שהוא לא דאג לתקן את מה שהתקלקל אז אני שוב פעם יורדת סה"כ קומה אחת למטה ומזכירה לו ישירות (במקום בטלפון). אחרי שהוא מתעלם לגמרי ואני דואגת לקרוא לאיש מקצוע באופן אישי כדי שיתקן את מה שהתקלקל ומשלמת לו מכספי אז אני יורדת סה"כ קומה אחת למטה ואומרת לו בקול מאיים: "אני דאגתי לקרוא לאיש מקצוע באופן אישי כדי שיתקן את מה שהתקלקל" אז הוא אומר לי: "יאללה יאללה, שמענו עלייך. תביאי שכר-דירה, עוד מעט אמצע החודש כבר". אז אני עולה סה"כ קומה אחת למעלה, כותבת צ'ק, יורדת סה"כ קומה אחת למטה ונותנת לו את הצ'ק ושלום על ישראל. זה חוסך זמן וכסף, אתם מבינים? עניין של נוחות, ככה זה. אבל לא הכל ורוד, שלא תחשבו. יש גם חסרונות. אני לא אתמקד בכולם, אלא באחד רציני שמעיב עליי ביתר שאת בזמן האחרון. מאז ומעולם אני והשותפה שלי נוהגות לערום את הזבל בשקית, אחרי שהפח מתמלא לגמרי, ולשים מחוץ לדלת. באופן הזה כשמישהי מאיתנו יוצאת החוצה אז היא רואה את הזבל ומורידה לפח השכונתי הירוק והמצחין. שלוש שנים שאנחנו גרות כאן ושלוש שנים שזה מה שקורה בכל הקשור לזבל וההתנהלות לגביו. לפני שבוע הבליחה הפתקה הראשונה שהודבקה בדלת הכניסה לבניין, ליד האינטרקום, והופנתה לכל דיירי הבניין – "נא לא להשאיר שקיות זבל בחדר המדרגות. בתודה, אדון וגברת כך וכך בשם ועד הבית". התעלמתי, מן הסתם. שהרי פתקה מצ'וקמקת לא תהרוס לי סדרי התנהלות ברורים של שלוש שנים. יומיים אח"כ הגיע הטלפון. קודם לשותפה שלי ואח"כ אליי. שתינו סיננו והמשכנו להתעלם. התקבלה הודעה קולית חדשה. "מדבר כאן כך וכך בשם ועד הבית, אבקש, אם אפשר, לא להשאיר שקיות זבל מחוץ לבית. זה מפריע לדיירי הבניין. תודה ושלום". זין על דיירי הבניין! קודם שיתחשבו בי ואח"כ אחשוב אם להתחשב בהם. שלא לדבר על בעל הדירה החוצפן הזה שלא נוקף אצבע כדי לתקן את הברזים השבורים באמבטיה! המשכנו להתעלם, אלא מה. יום לאחר מכן הגיע מכתב מפורט שהושחל מתחת לדלת הכניסה לדירה שלנו. המכתב נפתח במילים "בהמשך לפניות קודמות ונשנות" והיה בבחינת שדרוג מההודעה הכללית ומההודעה הקולית שהגיעו קודם לכן. במכתב צויינו כל מיני סעיפים חוקתיים, סביבתיים, בריאותיים ומומצאים שלפיהם לא כדאי לנו, לטובתנו (ולטובת הכלל), לשים שקיות זבל מחוץ לבית כי אם לא יבוא שוטר. ופקח ממחלקת התברואה בעירייה. ואליהו הנביא (שיפציע וימות מסרחון). השותפה שלי ממש נבהלה ואמרה: "אמא'לה". ואז הוסיפה: "אולי באמת כדאי שנפסיק. מה את אומרת?" אמרתי "שיהיה" ומאז התחיל פרויקט הזבל הדירתי הבלתי מוכרז והגדול מסוגו. ----------------------------------------------------------------- אני אסביר. כדי לא להשאיר שקיות זבל עומדות בחדר המדרגות זה אומר שאיך ששקית האשפה מתמלאת מישהי מאיתנו (זאת שזרקה את הפסולת האחרונה לפח ומילאה אותה כליל) צריכה מיד להוריד את הרפש לפח השכונתי. לא לפני שהיא החליפה לשקית אשפה חדשה בתוך הפח הדירתי, כמובן. הרבה מדי פעולות ומעט מדי כוח לבצען. אז המצב החדש שנוצר הוא הררי זבל בפח קטן ומסכן כשכל אחת מתעקשת שהשקית עוד לא מלאה לגמרי רק כדי לא לעבור על כל הפרוצדורה המתישה הזאת ולהוריד את הזבל למטה. מקודם הלכתי למטבח כדי לזרוק לפח כמה ניירות מקומטים והיא בדיוק זרקה אריזת יוגורט לפח המפוצץ (האריזה עמדה ממש על קצה הר האשפה), אז נעצתי בה מבטים מעודדים ואמרתי כאילו בדרך-אגב "וואו, הפח ממש מפוצץ, צריך כבר להוריד את הזבל" אז היא הסתכלה עליי חזרה ואמרה: "לא, עוד לא. את לא צריכה לזרוק את הניירות האלה?" – "מה, אלה? מה פתאום, אני צריכה את זה" אמרתי כדי לא להיות האחרונה שזרקה זבל וזאת שכל העול נופל עליה. החיים שלי ממש קשים ואף-אחד לא מבין ללבי. |