"בחודש פברואר 2003, בעת כתיבת דברים אלה, לקראת עוד מלחמה אווילית בעיראק

ומחשבות על נזקיה הפוטנציאליים לעם העיראקי (עוד פליטים, עוד רעבים, עוד נפגעים

בגוף ובנפש) ואולי לאיזור כולו, עסקו מהדורות החדשות בישראל בברכה ובקללה של

הגשמים הרבים שהעלו את מפלס הכנרת אך גם הציפו את הכל במי שופכין. יש בעיה

בהפרדת מערכות הניקוז של מי הגשם ממערכת הביוב. "אין כסף לתשתיות", "סדרי

עדיפויות". העיקר שהמדינה שיגרה אסטרונאוט לחלל, ככה זה בישראל: גאווה על הישגים

טכנולוגיים מחד ודשדוש בשופכין מאידך, אין תשתית. לצערנו בנתיים האסטרונאוט אילן רמון ז"ל הפך לחלל

 בהותירו משקעים אדירים אצל רבים מאיתנו. ד.פ.

תשתיות זה הסיפור של דוד פאר. לאמנים מעטים יש דחף להשפיל מבט ולהצביע בפנינו,

בעדינות, על בור הביוב כהשראה. הוא לא מסתפק בחקירת הצורה או הדגם שחרוט על

מכסי הביוב שמפוזרים ברחובות ובחצרות האחוריות. באחד מהאקטים האמנותיים שלו

הוא מפסל בור מחבלי אוניה ישנים שמצא על איזה חוף והוא נכנס אל תוכו כשרק ראשו

מציץ בעוד זרועותיו נשענות על שפת הבור. אי אפשר להפריד את העניין של דוד פאר

בתשתיות מההיבט הפובליציסטי-פוליטי-מקומי: פעילותו מושתתת על יחסים וזיקות אל

תשתיות אישיות וקולקטיביות, אוטוביוגראפיות ותרבותיות".

מתוך מאמר של נעמי אביב בספר אמן בהוצאת "הסטודיו" והמחלקה לאמנויות פלסטיות במשרד החינוך - מרץ 2003.