צפיתי בסרט הדוקומנטרי "תעלומת המכולה הירוקה" של טל יופה ואני כולי התרגשות. האיש מצא מסמכים ותמונות בפח אשפה בדרום תל אביב שכנראה נזרקו ממגירה של שולחן שנמכר יד שניה לאיזה סטודנט. השולחן היה שייך לזוג ניצולי שואה שסיפור משפחתם סיקרן את טל מאוד ואותו התעקש לפענח ולתעד. כך, בגאונות הפך את המשפחה שלרגע נדמה כי נכחדה ואת שארית זכרונה זרקו לזבל לכזו עם אילן יוחסין מפורש ואף עם המשכיות - נצר חי וקיים אליה בסופו של דבר הושבו כל התמונות והמסמכים.

חלק נכבד מהפרטים ניתן לקרוא כאן, בכתבה בהארץ שנכתבה טרם הושלם הסרט, המתארת לפרטים את מהלכיו הראויים להערצה של טל יופה.

ואני אומרת: מדהים כמה מעט זכרונות מתועדים נשארו מאנשים שהיו וחוו כל כך הרבה, בעוד יישאר כל כך הרבה מאנשי שנות האלפיים ש... אולי יש לברך על עידן המצלמות הדיגיטליות שאיכשהו עושות לנו להדפיס הרבה פחות תמונות, אולי זה בעצם התיקון לעיוות.

ועוד מחשבה קטנה של אישה קטנה... במהלך כל הסרט מלבד תחושת הסיפוק עם כל הצלחה שנחל בנסיון לפצח את הסיפור, ההתרגשות ההיסטורית והכאב על טרגדיות השואה, היתה בי השתאות גדולה נוכך ההתמדה והמגוייסות של טל לסיפור משפחתי שלכאורה לא קשור לחייו אישית. הוא נראה בחור מקסים לכשעצמו, לכן כשמצא לבסוף את סיון האצילית, היא היא הנכדה של הוולקוביצים קיוויתי שתימזג משמעות מיסטית למיגנוט הזה שלו לסיפור הזה... נו מילא, רומנטיקנית שכמותי או אולי אפשר לומר שפולנייה נשארת פולנייה [נו, כזו שנשארת לראות סרט כחול עד הסוף בתקווה שהם יתחתנו].

גמר חתימה טובה!!!