קניתי פעם בניו-יורק ספר על לד-זפלין.
הספר נקרא "Hammer of the gods", ולמרות שהוא שוכן לבטח בין ספרי קונספירציה מסוג "The walrus was Paul…" ו- The real Bob Dylan, קראתי אותו בטיסה חזרה לארץ ממש, כמו שאומרות הדודות – בנשימה עצורה. וכל זה למה? כי בנוסח דברים שרואים מכאן (ישראל של שנות ה-90) לא רואים משם (ארה"ב של שנות ה-70), נפתח עוד צוהר בסיפור הזה של לד זפלין שהתחיל אצלי מ"הנה הנה, עכשיו תקשיב לסוף של stairway בהופעה ותשמע את ההוא שמתאבד בירייה", ואחר-כך הפך לשעות על שעות של חרישה איטית ובטוחה על כל המוזיקה של האנשים האלה, כולל נענוע ראש ואייר-גיטאר או לחילופין נסיעה בכביש מהיר כשאתה לא מבין איך הגעת ל-140 קמ"ש ואז אתה מבין (כל שיר שלא יהיה מתוך houses of the holies). תמיד היה ברור למשל של-לד זפלין לא עושים קאוורים אצלנו. מי אמור להתמודד עם מישהו מהאנשים האלה ולצאת עם כבוד מינימאלי? ואני שחשבתי שהלהקה הזו ייצגה את מהות הרוק-אנד-רול יחד עם תחילת הרוק הכבד, גיליתי שבעיני אנשים שחיו בראשית שנות ה-70 והיה להם Say במוזיקה, במיוחד בארה"ב, לד זפלין יצגה את כל מה שמאוס וממוסחר במהפכה המוזיקלית שהתחילה אי-אז בשנות השישים – חוזי הקלטות מובטחים קדימה בהמון המון כסף (גם יחסית להיום), הופעות כ"קונצרטים" יקרים יחסית ולא בתוך פסטיבלים, ובעיקר, מנקודת מבטו של המחבר – הערצה של הרבה הרבה תיכוניסטים שגדלים כ-5 עד 10 שנים אחרי האחים הגדולים שלהם שהיו היפים של הסיקסטיז וזורקים זין במלוא מובן המילה על הסגנון הקליפורני/היפי ששלט בכיפה רק שנים ספורות קודם. בכל אלבום של לד זפלין – החל מ-I (עוד בשנות השישים) ועד Physical graffiti הותכה ביקורת קטלנית על המילים שנכתבו לילדות בנות 12 (מה שנכון ברוב השירים – בעיקר שירי האהבה והבלדות שאינן פסיכדליות של הלהקה), המוזיקה הבומבסטית והסגנון הנפוח להכעיס. הכל טוב ויפה, ואכן הספר הזה הכניס אותי במידה מסוימת לפרופורציות בהקשר ללהקה שכל כך אהבתי, כמה שזה ישמע ילדותי, אך מצד שני, וכאן מתקיים מפץ רגשות בזעיר-אנפין אצל הח"מ, אי אפשר להתווכח עם האיכות: עם המנעד הקולי המ-ט-ו-ר-ף של רוברט פלאנט, עם הגיטרה של ג'ימי פייג' כולל לחנים ועיבודים, עם המקור הבלוזי של כל העסק (כולל חידושים וחידודים ללהיטי בלוז משנות השלושים כגון I can't quit you ו-when the Levee brakes) ועם העובדה שמדובר בפאקינג להקת גיטרה-בס-(או אורגן)-תופים ולאיזה עומק הם הגיעו, אלוהים... כך שאיך שלא נסתכל עליהם – מענן צף המשייט במרחב זכר לשנות השישים או מדרך אבק חנוקה בניו-אורלינס של שנות השלושים, הם בעצם מתאימים להכל – וזו גדולתם – גם טובים, גם יפים, גם עשירים, גם בלוזיסטים – אין פלא שכל כך הרבה אנשים אמורים לקנא לתופעה שכזו. נ.ב.קופץ לי כמו בפוסט הקודם, אבל גם על רעיון בינוני שווה לחזור כמה פעמים, אולי הוא יקלט... - הדבר שמעלה אצלי תהיות נוגות הרבה יותר מתקשר לטעם ולסגנון – לחשוב שפעם זה היה מיין-סטרים, ושבתקופה ההיא, בשביל להיות ראוי אפילו לביקורת קטלנית ממישהו ששווה משהו היית צריך לשיר כמו רוברט פלאנט ולנגן כמו בונהאם או פייג'.
ועכשיו למשהו שונה לגמרי כהמלצה - שיר ששמעתי ברדיו בערב יום כיפור וידעתי ששמעתי אותו פעם ב-106FM אבל לא ידעתי של מי הוא ועכשיו אני יודע - נועה בביוף. שיר מקסים - http://www.youtube.com/watch?v=iY-9btdzH5M שבת שלום
|