גִצי אש עפו סביב דודה חנה לכל הכיוונים. ואז, היא הפסיקה את עבודתה, הרימה את מסיכת הרתכים מעל פניה ובחנה את דמות הברזל שהיא חיברה ממַפלֵטים ישנים, שהלכה וקיבלה ממשות. סבתא ברונקה הציצה לרגע מבעד לדלת הפתוחה של בית המלאכה וקשקשה בצרור מפתחות: "הלכתי!" היא קראה. בחודשיים האחרונים התמצק הגוף שלה במידה ניכרת. זרועותיה וירכיה הפכו שריריים, ואחוריה התרוממו והתעגלו. זאת היתה תוצאה של פעילות יומיומית: שחייה, אירובי ומכשירים. "רגע, רגע!" קראה דודה חנה ונעה קדימה, מסיכת הריתוך חבושה לה ככובע. "בשביל מה כל זה?" שאלה והצביעה על הסבתא מלמעלה למטה.

"בשביל היופי!" ענתה סבתא ברונקה.

"מחפשת איש?"

"אולי!"

"אישה?"

"אולי!"

לסבתא ברונקה ולאחותה, דודה חנה, היו תמיד שיחות נפש לקוניות.

אחרי שדוד משה נמחץ על ידי טרקטור, המשיכה דודה חנה לגור בקיבוץ. יום אחד, כשבקרה אצלה סבתא ברונקה, הצהירה דודה חנה: "נמאס לי." אמרה סבתא: "בואי לתל אביב." "ביום ראשון." אמרה הדודה. ומאז הן גרו באותו בית. דודה חנה המשיכה ליצור פסלים מונומנטליים במחסן בחצר שהוסב לרתכייה. בעיקר הוזמנו ממנה פסלים של נשים, דוגמת הפסל הידוע של נחמה דולשינסקי המוצב על המדשאה, מול חדר האוכל של קיבוץ "עין נחמה".

סבתא ברונקה יצאה לדרכה ודודה חנה מיהרה למצוא מכשיר טלפון.

"הלו? גונֵנָה?" היא קראה בהתלהבות כשענה לה קול. "סבתא שלך ירדה מהפסים. היא שוב בת שש עשרה!"

בצד השני של הקו שתקה גונק ורק גלגלה את עיניה לתקרה.