על פוסט זה להיות אבן חקוקה בלב כולנו. למען יראו וילמדו שבנות אינן טיפשות כפי שלעיתים טועים לחשוב אותנו.

לפעמים אני נמצאת עם בחור. לעיתים רחוקות למדי, אבל איפשהו ב-23 שנותיי אני זוכרת שלפעמים אני נמצאת עם בחור. בפעמים ששוחחתי עם בחורים שלא היו חבר שלי למעלה משנה, זכיתי לשמוע אחוז מופרע במיוחד של משפטים שגרמו לי לומר לעצמי (ולפעמים, תלוי במידת ההיכרות, גם לעצמם): 'וואו, לא יכול להיות שהוא כרגע אמר את זה'. מפחד שאשכח את משפטי ה'וואו, לא יכול להיות שהוא כרגע אמר את זה', אני משחררת אותם לעולם. ייתכן וחלק כבר שכחתי, למרות שאני מאמינה שמשפטי הקיטש-סליז-מישהו-ראה-יותר-מדי-טלוויזיה הופכים אותי לבן אדם שאני. צינית יותר, ממורמרת יותר, מלומדת יותר.

את המשפט הראשון שהדליק לי את נורת ה'זיוני מוח' אני לא מחשיבה ממש בקטגוריית ה'לא יכול להיות שהוא מאמין במה שהוא אומר עכשיו', כי אז הייתי קטנה מדי, מאוהבת מדי, ובחדר אחד עם הבחור הכי יפה שחלק איתי חדר. העובדה שראיתי את 'אישה יפה' רק כמה שנים אחר כך פגמה ביכולתי להבין מה כל כך נורא במשפט 'לא, אני לא רוצה שנתנשק, כי יש בזה רגשות'. אבל נחמד שהניסיון הראשון שלי עם בן המין השני היה כרוך באפקטים זנותיים. כבר אז נוצרתי לגדולות. הנחמה היחידה היא ששנה שעברה, עם הרבה יותר בטחון עצמי ועם עדשות מגע, נתקלתי בו, הוא קרא לי 'מעין!' בשמחה, קיבל מבט 'מי אתה, לעזאזל, ומה אתה רוצה ממני', והצליח למצב את עצמו במקום הראשון והיחיד במצעד הפאסון שלי.

אחר כך התחיל איתי בחור שהתחילה איתו. חברה שלי. כלומר. ביום הולדת שלה. העונש הגיע לי, אין מה לומר. אחר כך גם קניתי לה גרביים שכתוב עליהם 'סליחה', אבל זה לא היה העונש האמיתי שלי. הלכנו להסתובב קצת בחוץ, או מה שגברים לא אומרים כדי לגרום לנו להיות איתם לבד, ואז הוא שאל 'רוצה להחליף איתי מסטיקים?'. התעלמתי. אחרי הכול, אני נתתי לו את המסטיק, וחשבתי שזה יעבור או ישכח מעצמו. אך שנית, 'רוצה להחליף איתי מסטיקים?'. ושוב המשכתי כאילו כלום. רק כשבפעם השלישית הוא הפציר 'את חייבת להחליף איתי מסטיקים, ביקשתי כבר שלוש פעמים', הבנתי שמשהו לא בסדר. ועד היום אני לא מבינה למה הוא התכוון כשהוא רצה להחליף איתי מסטיקים. לפותר המהיר ביותר יוענק מסטיק.

לימים גדלנו ובגרנו. מצאנו חבר ונפרדנו. התחלנו לצאת למקומות של גדולים, שם היין זורם והאהבה חופשית. אי שם ב-2005 היו מקומות כאלה בתל אביב. או שהייתי קטנה מדי בשביל לפענח שזה לא שכרות על פני האנשים, אלא מבט אבוד. כלא-כוסית לשעבר, ובעלת אישוז מפה עד הודעה חדשה בהווה, מצאתי את זה משונה מאוד שהבחור שחברותיי טענו שהוא דוגמן עושה לי עיניים. נכון, הייתה זו התקופה שתל אביב הייתה בעניין של מוזיקה אוריינטלית (שזה המילה האשכנזית למזרחית), ובאותה תקופה למדתי קצת לענטז, אבל דוגמן לא מסתכל על רמה ב'. אחרי החלפת מבטים הוא התקרב ולחש לי באוזן: 'רוצה ללכת לעשות איתי פיפי?'. לא.

כמה חודשים אחר כך, עת נרגענו מהיציאות הסוערות, בעודי יושבת בפאב קטן ברחוב אלנבי, נתקלתי בבחור שראיתי פעם בצבא. הוא אמר לחברה שלי שאני נראית כמו בובה (במלרע, לא במלעיל), והבלונדיניות והמבט השחצני כמובן עשו לי את זה. כה מפתיע היה שנפגשנו דווקא שם. יצאנו לרחוב, הוא הסתכל עלי ואמר – "מאז שראיתי אותך בפעם הראשונה, לא יכולתי לדמיין איך זה יהיה ל..." ונישק אותי. זה השלב בחיים שלי שבו התחלתי להבין שהרבה אנשים חושבים שהרבה בנות קונות את הקיטש המטופש הזה. ובכן, רק בגלל שקלולס זה אחד הסרטים האהובים עלי, לא אומר שאני באמת אפול לרגלך ברגע שתזיין לי את השכל. צחקתי בלב. החלפנו טלפונים. חמישה ימים אחר כך הוא התקשר. ביקשתי שיחזור אלי עוד שעתיים, כי בדיוק נהגתי. חודשיים אחר כך הוא טלפן. חבל, היה בחור יפה.

ואז הכרתי את הלשעבר, שהיה מלא במשפטים מתוקים ואמיתיים כמו "את מחייכת אותי" או "את כמו התינוק בשמש בטלטאביז" וגם "השפתיים שלך הם כמו תות שדה". אבל אחרי משפטים כמו "אני רוצה ממך ילד, ואז את יכולה ללכת" או "אני לא רוצה להיות אבא בגיל 40" הבנתי שאני צריכה לדוג אחרי משפטים חדשים. ויצאתי לעולם.

אני עוזבת בצד את כל ה"אני לא בנוי למערכת יחסים" שאומר כל מי שמחפש סטוץ ושבוע אחר כך מוצא את אהבת חייו. אלו המבולבלים, זה לא אשמתם, הם פשוט חושבים שהם צריכים לתרץ כל הזמן. ובכן, לפעמים מה שזה זה מה שזה. בחורות העולם היו מאושרות הרבה יותר לדעת את זה מאשר לחשוב שאתה לא בנוי למערכת יחסים. זה בסדר, אנחנו נתמודד גם עם העובדה שאתה לא רוצה לחיות איתנו באושר ועושר. (אתה = שם גנרי לכל בחורי ה'לא נעים לי').

אבל האחרון שנתקלתי בו הגיע למקום הראשון במצעד ה'וואו, אני לא מאמינה שהוא אמר את זה', עד כדי כך שכמה מחברותיי מכנות אותו 'חלקלקי', במה שזונח את שאר הכינויים שהדבקנו לו במהלך הזמן, לאור העובדה שהם נמנעים מלקרוא לילד בשמו.

בפעם הראשונה שנפגשנו (מצטערת ילדים, אני יודעת שעשיתם גוגל על אמא, ועכשיו אתם רואים שאבא הוא לא הבן אדם הראשון שהיא פגשה בחיים שלה) העניינים התגלגלו מפה לשם, ולאחר שסירבתי בתוקף הוא הסתכל עלי במבט מלא רצינות והמליץ לי: "כדאי לך". האמנם? מה ציפה? שאתחרט כשאבין כשכדאי לי? רגע רגע רגע, פוס משחק! אתה צודק! בוא נלך על זה!

כשנפגשנו פעם נוספת, הוא שאל אותי באותה רצינות: "איך יכול להיות שאת כל כך... יאמי?". המשיך ב"את משדרת סנשואליטי" (as in sensuality), הפתיע עם גרסה מסוימת של המשפט "את לא גירלפרנד מטיריאל" (הניסוח המקורי נשמר במערכת על מנת שלא לחשוף את זהות הבחורון, זה לא אשמתו שאני כותבת בלוג) וקינח ב"את דווקא זורמת סבבה".

בפעם האחרונה שהוא ראה אותי, במסדרונות האוניברסיטה, יומיים אחרי שהייתי לבלונדינית, הוא ניחם ואמר: "למה, זה דווקא תואם את המראה הסלאטי שלך". כל כך הופתעתי מההערה חסרת הטאקט שיכולתי רק לגמגם: "אם אתה רוצה לעשות משהו מתישהו, דבר איתי", ולהיוותר לבד עם ההלקאה העצמית.

אין מה לומר, קוראים יקרים, אין מה לומר.

מעין

Mayan.rodeh@gmail.com