היא סיפרה לי שזה התחיל באי מייל לשגרירות.

הוא רצה מידע. היא השיבה בנימוס.

אחר כך הוא שלח ברכה לחג והיא שוב ענתה בנימוס.

ואז, התפתחה תכתובת.כזו נחמדה. מצחיקה. עם שנינויות של שני אנשים משכילים, שראו כבר כמה דברים בחיים.

ולה, רווקה קתולית, שרק לאחרונה עזבה את בית הוריה, קסם השקט שלו. הרוגע הזה.

שלא דוחק אותך לשום מקום שאת לא באמת רוצה להגיע אליו.

כרווקה בת 31, הסבירה לי, היו הרבה מקומות כאלה שלא רצתה להגיע אליהם, אבל לא תמיד זה עזר.

במיוחד עם הגברים בישראל.

אבל הוא היה אחר.

ובשלב מסויים כבר לא ממש איכפת היה לה מה מסתתר מאחורי הכותב החביב הזה.

היא רק רצתה לפגוש אותו.

אבל איפה?

בישראל, ממש לא. כי כאן היא עובדת וחשוב לה לשמור על החזות הכי מקצועית.

גם בארצה, לא התחשק לה לראות מישהו שלא צריך לראות אותה בחברת גבר זר.

אז הכי טוב קפריסין.

הרימה טלפון לחברה קפריסאית והיא מצאה לה מקום חלומי. ממש מול הים, מבודד.

בית עם בריכה נפלאה ורומנטית שצופה אל הגלים.

שלחה לו את הכתובת והתאריך ונסעה.

ככה. פשוט. בלי הרבה הסברים.

סוף השבוע שלה התחיל לבד. יום חמישי בבוקר. נהג המונית משדה התעופה הכניס לה את המזוודה לתוך הוילה ונסע.

וככה, ישבה שם, מול הים, בקפריסין, וחיכתה.

יודעת בעל פה את לוח הטיסות.

מחשבת כמה זמן יקח לו להגיע אם נחת בטיסה הזו או הבאה.

אבל הוא לא בא.

בערב של יום חמישי, כבר הוציאה את הבגדים מהמזוודה. סידרה אותם בקפדנות בארון, אבל השאירה מקום גם לדברים שלו, אם יבוא.

בבוקר של יום שישי, הביאה אישה קפריסאית לבושה שחורים ארוחת בוקר נפלאה. עם לחם זיתים וגבינת חלומי ואומלט נימוח. אבל הוא לא בא.

בשלב הזה, אחרי שעשתה טיול ארוך בין הגבעות הצופות אל הים, כבר הוציאה את ספר הקריאה.

כי הוא לא בא.

והוא בוודאי כבר לא יבוא, אמרה לעצמה בשבע בערב. כי זהו. נותר רק יום אחד וצריך לחזור למציאות.

היא עמדה שם, מול הים בקפריסין וחשבה שזה היה דבר מטומטם לעשות.

ילדותי. רומנטי מדי.

ואז, כבר הרשתה לעצמה להחלץ מתוך סט הלבנים המסוגנן והבגדים המהודרים.

לפחות אתפנק לי בתוך החלוק הרך הזה, שתלוי על הדלת - חשבה.

ובדיוק אז, כשהורידה את כל פריטי התחפושת - נשמעה הדפיקה בדלת הכניסה.

והוא בא.