| חיה, אמרת לי שלא אגיע לגיל 22. את לא רואה את זה קורה, אני לא מסוג האנשים ששורד. “אתה מרגיש יותר מדי, נמרוד, אתה אינטנסיבי מדי, אתה לא תגיע לגיל עשרים ושתיים. אין שום דבר שאתה יכול לעשות, אתה מסוג האנשים שיורים בעצמם בצבא או נופלים באופן מסתורי מצוק בהודו אחרי או סתם מוצאים אותם באמבטיה עם הוורידים פתוחים". חיה, אני בן עשרים וארבע. אני לא יודע מה זה אומר. לא נהייתי בן 24 כדי להוכיח לך שטעית. לא החזקתי מעמד כדי לבוא אלייך ולנפנף בזה, תראי, אני עוד כאן, אני עוד נושם, אני עוד חי. תמיד הייתה לי סיבה. לא תמיד טובה. תמיד קיימת. פעם זה היה אופיר, שבעט בדלת, פעם זה היה אבא, או אחותי, או הילה, הילה שההורים שלי אף פעם לא מבינים מה עשיתי אתה, ואני יודע בשקט שהיא הייתה סיבה; תמיד הייתה סיבה. והיום אני כבר לא צריך אחת, חיה, אני לא צריך אחת. אני חי. מהאינרציה, מחוסר הברירה, מההרגל, פשוט חי. ונסעתי לבית הספר. לא יודע מה חשבתי, חופש עכשיו. חשבתי שאולי אתם בהיערכות לשנה הבאה, וגם אם לא, אני אקח את הטלפון שלך מהמזכירות. רציתי להראות לך. אני עוד כאן. טעית. לא בהרבה, אבל טעית. אלוהים ציני לפעמים,חיה. נוחי על משכבך בשלום. |