כותרות TheMarker >
    ';

    המכתבים של שמוליק

    לקראת נסיעת לירון לפולין

    6 תגובות   יום שבת, 11/10/08, 13:02
    לירון ילדתי האהובה.בזמן שתפתחי את מכתבי – תהיי אחר הביקור באוישוויץ.אני לא הייתי שם מימי חיי – אך דומה שהיתי בו כל חיי.דווקא לך נפל הגורל לסגור מעגל שאף אחד לא רצה לסגרו עד עכשיו.צד אחד שלנו – סבתא רבקה  שלי  סבא דוד שלי  ועוד 5 אחים של אמי נשרפו שם .אמי  רחל ושתי אחיותיה מרים ורוזה שרדו שנה במחנה ובסוף אירוני ככל שיהיה מי שהציל את חייהם היה דוקטור מנגלה.הוא נעמד לפני בנות יהודיות עירומות ורועדות מקור והצביע במקלו על אותן אלו שהיה מספיק חזקות להישלח להיות עקרות בית ומשרתות בבתים של קצינים גרמנים.כך שרדה אימי ושתי אחיותיה את גיא המוות הזה.אימי עלתה לארץ ערב הקמת המדינה ומעולם לא יצאה את תחומי מדינת ישראל.טיולי שורשים לא היה דבר שישכנע אותה לצאת מהמקלט שמצאה אחרי השואה בארץ ישראל.רוזה ומשפחתה עלו לארץ בשנות החמישים וברחו מכאן ערב מלחמת ששת הימים מפחד של שואה נוספת לעם היהודי.מרים חייה כל חייה על תרופות והייתה מתאשפזת מעת לעת במוסד לחולי נפש. היא שרדה את השואה בגופה  אך לא בנפשה.על זה גדלתי וזה נכנס לי לד.נ.א.קוראים לזה דור שני של יוצאי שואה.זה מחלחל לך במחזור הדם ואינך שולט בזה.שאתה שומע כינור המנגן מנגינה יהודית של אירופה של פעם אינך יכול ליהנות מניגון המוסיקה , הדמעות ישר זולגות מהעיניים – הן רואות יהדות מוכחדת  , חסרת כבוד , חסרת חן , לא מובנת , מנוכרת ומבוזה .ואנחנו בליבנו קיבלנו את הצו הפנימי -  לשאת בשקט , בתוגה את הטלאי הצהוב הפנימי שלנו.ולהרים ראש בגאווה עצומה ולומר לכל העולם  ראו מי אנחנו , ראו מהיכן באנו.זה הנדר שלי לאמי רחל שהיום הינה בת 83 , ובעוד מספר שנים  תיפול על כתפי וכתפי אחי  מנשה המשימה הבלתי אפשרית של להמשיך לספר למען ידעו את סיפור הישרדותו הבלתי אפשרי של עם מוכה וחסר כבוד – אל עצמאות וכוח ושחצנות ונורמאליות לטוב ולרע כמו כל העמים.איני יודע אם נוכל להגשים את האמרה :" כי באנו בחרת מכל העמים, " טוב לי באמרה שנוכל לחיות ככל העמים.לירון אהבתי ומשוש ליבי, את ראית כיצד אני מתגמד ונעלם בימי שואה.  מחפש את הבדידות , מתקשה לבוא במחיצת אנשים.אני כנראה לא אסע למסע שורשים לאוישוויץ , כוחותיי הנפשיים לא עומדים בכך , מעולם לא עמדו בכך.אני נושא את אוישוויץ בחלומותיי וסיוטי , היא חלק מאהבתי לאימי , היא חלק מהכימיה של דמעותיי.כשתחזרי ניסע לסבתא רחל   תתני לה ולי חיבוק אמיץ כזה של מי שעמד שם בראש זקוף ואמר אנחנו כאן. לפני שנה כתבתי מכתב דומה לאייל שכנינו – עכשיו הוא חייל ואני אוהב אותו אהבה רבה. עכשיו את עצמי ובשרי הולכת  בגאון לבקר בגיא ההריגה . שהוא כבר שנים אתר תיירות.  תלחשי מילים לדוד ורבקה ועוד שמות של אחיה של סבתא רחל. אחבקך ואודה לך על שבעמידתך שם – עזרת לי במעט לפרוק קמצוץ מאותו כאב אין סופי שבא ממקום של גיהינום , ואף אל פי כן  כולנו כאן בונים חיים אחרים. אבאשמשית  אוקטובר 2008
    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/10/08 10:09:


      לא יודעת אם נולדנו למשימה - כלומר עברה אלינו במורשת - או פשוט גזרנו אותה לעצמנו מכורח מציאות חיינו - עוד מימי ילדותינובבית המשפחות בהן גדלו.

      או, אולי מתוך הבנה עמוקה  - שבהצמדות שלנו למשימת

      ה"לזכור ולא לשכוח " - כך נחזיק מעמד

      בארץ הזו - האוכלת את יושביה.

      חזק!

      מאירה

        16/10/08 00:45:

      SAMIDAV53 יקר

      וכי סתם הטעם שלנו דומה? חלקים בעבר שלנו דומים. לא ממש זהים אבל דומים

      מאוד.  אני קוראת את אהבה בימי כולירה ואתה מזדהה עם כל מילה. מה הפלא,

      קורצנו מאותם חומרים והמכתב שלך כל כך חשוב יהיה לבתך, כל כך משמעותי

      בבוא העת.

      חזק ואמץ וחג שמח :-)))))))))))))))))))))))

      לאה HALINKA

       

        13/10/08 23:21:

      גרמת לי צער מסויים על כי לא שמרתי את המכתב ששלחתי לבני באותו מעמד. אולי הוא שומר אותו.. החייל שלי.

      רק אתמול נסע והיום כבר משתחרר מהצבא. אשאל אותו, אם שמר, אולי גם אעלה אותו..  

       

      *

      כמוני כמוך, דור שני. נושאת איתי את סיפורי מיידנק, "בית החינוך" של אימי ז"ל.

      ומחר, לו חיה, הייתה חוגגת את יום הולדתה השמונים.

       

      כבר עשרים ואחת וחצי שנים שהיא איננה.

      אבל הסיפורים שלה חיים בי. היא סיפרה כל הזמן. ואני סיפרתי לילדיי. סיפרתי אותם בכיתות של ילדיי.

      וכשהדרכתי במוזיאון השואה ביד מרדכי הרגשתי כמו ממלאת אחר צוואתה הלא כתובה: לספר. לספר. לספר. 

      וכשבני בכורי חזר מפולין הדבר הראשון שאמר לי היה: "את יודעת אמא, מיידנק נראה בדיוק כפי שתיארת אותו"..

      ואני, מעולם לא הייתי שם. גם לא רוצה להיות. לא מסוגלת. לא בשבילי.

      פעם אחת נסעתי לפולין מתוקף עבודתי. הייתי בקראקוב באיזשהו קונפרנס מקצועי. כל רגע שם היה קשה לי.

      לא יכולתי לסבול את השהות שם. אני זוכרת במיוחד את רגע ההקלה כשהמטוס המריא החוצה משם, מגיא ההריגה.

      אמלמלא המלחמה ההיא אולי הייתי נולדת שם, אלו היו נופי ילדותה של אימי, הכל היה יפה כל כך, ולא יכולתי לסבול את הארץ ההיא, הארץ שעל אדמתה נוצר הגיהנום הנורא מכל.

       

      מעניין שלגרמניה לא קשה לי לנסוע. לפולין אני לא רוצה, לא מסוגלת. 

      תודה ששיתפת. 

        13/10/08 15:20:

      וואו,כואב מאוד מה שכתבת כאן,כואב,אבל מובן,לי בכל אופן.

      כל משפחתו של סבי ז"ל נספתה שם,חוץ ממנו ומאחותו שלרוע המזל גם היתה

      עקרה וחיה כל חייה בצרפת ולא פה בארץ.

      הורי,נולדו בארץ ואני כבר מילדות רציתי לדעת כמה שיותר על התקופה ההיא ,

      קראתי אין ספור ספרים,ביקרתי במוזיאונים שמנציחים את השואה,ביקרתי בגרמניה 

      באתרי מחנות ויש בי התנגדות נחרצת לבקר או להשתתף במשלחות האלה שמפרהסות 

      בעיקר את העם הפולני,בעיניי שונא ישראל ואנטישמי עד היום.

      חורה לי שכספים שמגיעים לדור השואה נמנע מהם,חורה לי שכספים נזרקים בחו"ל במקום

      לתרום לגופים שקצת יעזרו בערוב ימיהם של אלה ששרדו,ואין לי מושג איך אני אעמוד מול בתי לכשיגיע היום

      שהיא תירצה להיות "כמו כולם" ולנסוע לשם.השואה וזיכרה זה לא רק אושוויץ,סורי,זו דעתי.

      מאוד מרגש מה שכתבת כאן ולה.

      חשוב המכתב הזה לפחות כמו הביקור עצמו.

      מניסיון. 

        11/10/08 22:47:

      ואוו ..חזק מאוד.

      החומרים לא פשוטים.

      תודה שהזמנת אותי.חיוך

      ארכיון

      פרופיל

      samidav53
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין