השבוע קיבלתי משימה חדשה, שסימנה את תחילתו של המרתון: 30 ק"מ. כבר קראתי פה ושם שמרתון מתחיל אחרי 30 ק"מ ודי התרגשתי. אחרי שתי ריצות של 28 ק"מ, הזכרתי לעצמי שאין שום סיבה להתרגש- סה"כ עוד 2 ק"מ נוספים לאלה שכבר עברתי, אבל ביום המיועד, ערב יום כיפור, התעוררתי זמן רב לפני צלצול השעון המעורר.

בחמש בבוקר כבר הייתי בחוף, נפגשתי עם שותפי לריצה ויצאנו לדרך. רצנו לאט, לא מיהרנו לשום מקום, תמיד מקנן בי החשש שלא ישאר לי כח לסיים, לפחות בריצה ראשונה למרחק כזה, כך שהשארתי מאגרי אנרגיה לקילומטרים האחרונים. לא היה קל, אבל אי אפשר לומר שהיה קשה במיוחד... למעט העובדה שמנוול שעסק באיסוף בקבוקים בחוף, הבחין בנו כשהטמנו את בקבוק המשקה האיזוטוני בתוך שיח, וכשחזרנו לשם בסיבוב השני, הבקבוק נעלם יחד עמו.

כמתוכנן, עברתי את 4 הקילומטרים האחרונים במהירות, וסיימתי באושר גדול.

לאחר דיווח למאמן התברר, שבעצם רצתי 31 ק"מ, עניין של טעות קטנה בחישוב המרחק...

אחרי אימון אינטרוולים עם קבוצת הריצה בששי בבוקר, קבעתי ריצת שבת עם אחד מחברי הקבוצה, בחור צעיר בן 58, שעומד לקראת ריצת המרתון השניה בחייו. הוא אמור לרוץ 20 ק"מ, אני הייתי אמורה לרוץ רק 15 ק"מ. קבענו להפגש בים, לרוץ יחד והוא ישלים את המרחק לאחר מכן. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד.

שנינו סברנו שריצה על החוף במקום על כביש 4 תהיה משובבת נפש, החול אכן הסביר לנו פנים, ורק אחרי 11 ק"מ טרחנו לעבור לכביש 4 דרך מנהרה וקיבוץ. 15 ק"מ הפכו לכמעט 20 ק"מ. הצהרתי בתחילת הריצה שהיום בכוונתי לרוץ בכיף, בניחותא, אחרי שבוע אימונים עמוס, אבל הרץ הצעיר התגלה כארנב זריז וממהר מאוד, הריץ אותי בקצב שאינני מורגלת להתמיד בו, ופתאום התברר שאני רצה בד"כ בקצב איטי משמעותית מזה שאני מסוגלת לו.

מהירות היא הצד החלש בריצה שלי. אני מסוגלת להתמיד לאורך שעות רצופות בריצה איטית ונוחה, אבל כשמדובר במהירות- הכל תקוע. אפילו המאמן לא מבין מדוע לא שיפרתי מהירות למרות כל אימוני האינטרוולים והטמפו.

אני חוזרת ומזכירה לעצמי, שמרתון ראשון צריך רק לסיים. בכבוד. ובלי פציעות. ורצוי בזמן של פחות מארבע שעות. כל השאר הם מותרות.

אולי צריך לחבור ל"ארנבות" מהירות, שיריצו אותי מהר יותר...