"יש לי צרות משלי," אמרה גונק לשפופרת. "תארי לעצמך שאני כמו איזה קפטן של ספינת שודדים, שחוץ ממני נמצאים עליה איזה שלושים טיפוסים מפוקפקים וגסים, מהזבל הגרוע ביותר של התרבות המערבית. כבר שלושה ימים שאין רוח להשיט את הספינה והמפרשים מקופלים, המלחים לא רוצים לחתור במשוטים כי הם לא קיבלו אוכל. הם דורשים לקבל אנרגיה מפחמימות ריקות וסוכרים מעובדים. לא ברור למה דווקא. אולי כי הם חארות. אז ככה אנחנו נסחפים בלב האוקיינוס הדרומי, הים חלק כמו מראה. רק מים מאופק עד אופק. והשני שלי, בריון גבוה ושתום עין בשם ניקו, שנראה כמו שד עם בנדנה אדומה ועגיל באוזן, מנסה לפתות אותי בטבק וירג'יניה אורגני ריחני. "קחי, תעשני, לא תרגישי את הרעב," הוא משדל. ואני יודעת שהחומר הזה ממכר פחד. ואם אני אקח - אני אהיה שפוטה שלו. הוא ינהל את העניינים ואז הלך עלי. אז אני מסרבת. "יש לי גם סטאש קטן שהחרמתי מאיזה סוחר אופיום בשנחאי, משהו מיוחד שאני שומר למקרים מיוחדים," הוא לא מפסיק לנסות. המלחים מצאו איזה חבית רום וגלגלו אותה לסיפון. שם הם יושבים שיכורים לגמרי, חצי ערומים עם הגוף שלהם המקועקע בקשקושים ושרים שירים גסים מתקופת התנועה. אני חוששת שבקרוב יגלו את העובדה שאני אישה, התחפושת שלי לא מצליחה להטעות אותם, מה גם שהשדיים שלי מתעקשים להתפרץ דרך החולצה. ראיתי שזה כבר העלה את התרנים לכמה מהם, והמחזה מאיים לשבור את נדרי ההתנזרות שלקחתי על עצמי מאז המקרה של הזיבה בנמל של קורסאו. אז את מבינה עם מה אני צריכה להתמודד?"