| אני מובנת מאליו. רצה לבי"ח, דואגת, משלמת על בייביסטר כדיי לראות אותו, מתרוצצת בין רופאים ובסוף הוא שואל עליה. הוא שואל על הילדים שלה. מנסה להגיע אל ליבו של האדם הכי חשוב כרגע בחיי והוא מראה לי את האמת. את מובנת מאליו. לא חשוב כמה אני אשקיע מאמצים אני תמיד אהיה בעמדת האנדרדוג. יש אנשים חשובים לפניי. אני הרביעית במשפחה ותמיד יהיה משהו לפני. אבא שצריך לחלק את תשומת ליבו לשישה. ואני בקושי אקבל רבע. ואני לא אסתפק רק בזה, תמיד ארצה יותר. תמיד ארצה להיות יותר ממובנת מאליו. להיות המיוחדת, המיוחסת. אני שכל שנה מתקשרת להגיד מזל טוב וזוכרת היטב את התאריכים. אני שכל שנה שולחת ברכת שנה טובה, מובנת מאליו. אני שברור לה שיעשו מאמצים בשבילה לפחות פעם אחת, כי בקשתי. אז זהו שלא. לא נתאמץ, למרות הבקשה. אמרתי שאני מובנת מאליו. אני צריכה לצעוק, צריכה לדרוש שאת מה שאני עושה למען אחרים. אז זהו שלא עוד. מהיום אני אשתדל לעשות רק מה שאני מסוגלת או רוצה לעשות והכי חשוב להשתדל לא לצפות מאיש. כי כשאת מצפה את מפעילה מפעל שלם של מצעים עם עלבונות ואכזבות. אז, אני מוציאה את המפעיל טקסטיל לפשיטת רגל. מחלקת את העלבונות שלי לעזאזל. שמה את האכזבות בצד. שמה את עצמי ראשונה בסולם. נותנת לעצמי לפעול למען עצמי. אני יהפוך את עצמי להורה שלי. לפחות זה יצליח להיום. |