כשהכרתי אותו הוא היה צעיר ממני ב - 3 שנים. אבל מצאנו ענין זה בזה. חיינו יחד בכיף, יש לנו היום ילדה משותפת, אבל זה הדבר היחיד המקשר ביננו. הוא הלך לדרכו, מתוך בחירה, הוא העדיף את החופש ואני נשארתי עם הילדה, ועם כל מה שמשתמע מכך. הוא ויתר עלי. על הילדה לא. הרגשתי מובסת, מותשת, ורציתי לקבור את עצמי נוכח כל העולם. אבל זה עבר. קמתי על הרגליים ושיקמתי עצמי , פרחתי כלכלית, פיתחתי קריירה והכל על מי מנוחות.
היום הוא חולה, מובס, עלוב, מתנדנד, וכשאני רואה אותו ליבי מתמלא ברחמים. המצב כזה שהוא זקוק אפילו לתמיכה כספית. מדי פעם כאשר ליבי נחמץ בקרבי אני נותנת לו כסף מבלי שהילדה תראה, כדי שלא יתבייש. כשיש לי רהיט מיותר בבית אני מעבירה אליו, כשאין לו עם מי לחגוג יום הולדת , או חג ,אני מרחמת ומזמינה אותו אל בני משפחתי, ולפעמים אני אפילו מבקשת מהילדה שלנו להתקשר ולדרוש בשלומו.
כאשר לי היה קשה, הילדה היתה קטנה, מעולם הוא לא הציע את עזרתו. תמיד הוא היה בתוך הבועה שלו. למה אני עושה זאת??? מפני שהוא אביה של בתי? מפני שהנשים הן רחמניות יותר? מפני ש....לא , אין לי שום רגש אליו.... מבחינתי הוא כמו עוד אדם חסר כל....רק רחמים ורחמים ורחמים.
למה אנחנו הנשים לא יכולות להחזיר להם כגמולם??? מי אמר שהנשים נקמניות וצריך להיזהר מהן? למה אני לא יודעת להיות רעה? למה אני פריירית? כיצד אתן הייתן נוהגות במקומי? |