כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    סיפור בהמשכים

    פוסטים אחרונים

    2 - אמצע הלילה

    5 תגובות   יום שבת, 11/10/08, 20:34




    "מה זה באמצע הלילה"? התעוררתי בבהלה, כנראה חלמתי ששמעתי את האינטרקום. הסתכלתי בשעון, רבע לארבע לפנות בוקר, הסתכלתי על יובל, הוא מלמל משהו מתוך שינה והתהפך. ושוב האינטרקום, צלצול קצר, מהוסס, אבל צלצול. יובל המשיך להיות שקוע בשנתו כאילו אף אחד לא מצלצל באינטרקום באמצע הלילה. קמתי בשקט והלכתי לכיוונו "כן"? שאלתי מתוך שינה. "טלי? אני מצטער על השעה ובכלל, אבל יש סיכוי שתרדי לכמה דקות למטה?" הוא שאל ואני מיד ידעתי מי הדובר.



    שמתי על עצמי משהו ובדקתי מה הסטטוס של יובל, כנראה שהחלום שלו מרתק, אם הוא כל כך אדיש למתרחש בסביבה ויכול ככה להמשיך לישון כאילו כלום לא קורה וכאילו אני לא על סף התקף לב.



    ירדתי למטה, הוא עמד שם עם סיגריה ביד, אדי האלכוהול המריאו ממנו וניכר שהוא פיכח ומודע למעשיו, כולו שקט, בטוח ומחייך אליי את החיוך הממיס הזה שלו. ניסיתי לעטות על פניי הבעה רגועה ונונשלנטית, למרות שבפנים הרגשתי כאילו כל השרירים בגוף שלי בתחרות מי יוצא משליטה ראשון.



    הוא המשיך לשתוק ולהסתכל עליי, אז החלטתי להיות הבוגרת בחבורה וליזום שיחה, "מה.... אז איך ידעת... איך הגעת... מה השעה בכלל"? כן, יכולות פיתוח שיחה נדירות יש לי.



    "פתאם קלטתי איך זה נראה מהצד שלך, ופתאם הנאום ששיננתי כל הדרך והיה נשמע מאד הגיוני ומשכנע נשמע לי כמו הפאתטיזם בהתגלמותו, ונראה לי הכי טוב שאני פשוט אשתוק כי אין לי מושג מאיפה להתחיל".  אז אני לא היחידה שבהיסטריה, כבר התקדמות.



    "תתחיל מהתחלה" אמרתי, "איך אתה יודע איפה אני גרה"?



    "אמ.. אז זהו ש.. אל תיבהלי אני לא איזה סטוקר.. אבל איכשהו כשנכנסתם למונית וקלטתי שאולי אני לא אראה אותך יותר אז היה נראה לי שהדרך הכי טובה לוודא שזה לא יקרה, היתה להכנס למכונית וליסוע אחריך".



    "עקבת אחריי"???



    "אם את מתעקשת לנסח את זה ככה אז כן, אבל בחינניות, לא אובססיביות".



    הייתי בשוק, בהלם והמומה. "אבל חבר שלך מכיר את לילך ממש טוב, לא יכולת לברר דרכו"?



    הוא שתק, היה נראה שהוא מעכל את מה שאמרתי "איכשהו זה מאד הגיוני מה שאמרת עכשיו, לא נותר לי אלא להאשים את לילך והחומר שלה".



    טיעון הגיוני.. "אבל איך ידעת שאני אענה לאינטרקום ולא יובל? ואיך ידעת שאני אסכים לרדת לדבר איתך באמצע הלילה, ואיך קיבינימט מצאת חנייה"?



    "לא יודע, פשוט הרגשתי שזה מה שאני צריך לעשות ועשיתי, לא חשבתי על זה לעומק, כמו שבטח כבר הבנת" איך היד שלי הגיעה ליד שלו, מתי זה קרה ואיפה אני הייתי? "עברו 15 חודשים מאז ראיתי אותך פעם ראשונה, הייתי בהודו, חזרתי, עברתי, הכרתי, נפרדתי, ובמשך כל הזמן הזה, לא הצלחתי להוציא אותך מהראש שלי. את הקמת התנחלות ולא הסכמת להתפנות, ולא משנה כמה כוחות מזויינים הפעלתי נגדך, שום דבר לא הוציא אותך משם. ואני יודע שיש לך חבר כבר מליון שנה, והאמת שהייתי בטוח שאת כבר נשואה ואמא לשלישייה, אבל פתאם ראיתי אותך במסיבה, ומהרגע הזה אני לא זוכר כלום, רק אותך, את השיחה איתך, את כל מה ששתית" (כנראה שיש לו זכרון פנומנלי, חשבתי, אין הסבר אחר) "ופתאם כשניכנסת למונית הרגשתי כזאת ריקנות שהרגשתי שאין לי ברירה אלא..



    הוא השתתק ואני פתאם קלטתי שהוא דיבר כל הזמן הזה, כי רוב הזמן הייתי עסוקה ביד שלי וביד שלו, ואיך הוא מחזיק אותה ומלטף אותה, והייתי משוכנעת שליד שלי יש קיום משלה, בעולם מקביל, עולם של מגע מחשמל ומרגש. הוא המשיך להסתכל עליי כאילו הוא מחכה שאני אגיב, בעצם זה בדיוק השלב שאני צריכה להגיב.



    "אני לא יודעת מה להגיד לך, זה מאד מחמיא לי כל הסיפור הזה, ואני אשקר אם אני אגיד לך שהמפגש איתך לא עשה לי כלום, למעשה מאז אני רק מנסה להדחיק את המפגש הזה ואותך, אבל זה לא יילך. אני עם יובל, אני אוהבת אותו, ואין סיכוי שאני אעזוב אותו אי פעם, אז תעשה טובה לי ולעצמך, תסתובב, תחזור הביתה ותשכח מכל מה שקרה כאן עכשיו ובכלל."



    עברו כמה שניות והוא עדיין לא מראה סימני תזוזה.



    "נו, למה אתה לא הולך?"שאלתי בקשיחות.



    "אולי זה בגלל שאת לא מפסיקה לנשק אותי" הוא חייך.



    "אוי, נכון, איך זה קרה? מה זה כאן? כל איבר עושה מה שבא לו? איפה מערכת העצבים, איפה השליטה העצמית? זה מרד, זה מה שזה" החלטתי ביני לבין עצמי. טוב, מחר אני אלך לנוירולוג או לפסיכולוג שיבדוק אותי, אבל עכשיו אני אמשיך להציג את עצמי כמו שצריך בפני הלשון שלו, השפתיים שלו, הצוואר שלו...



    "אוי טלי, ,טלי, טלי, טלי, טלי, טלי, טלי, טלי". טוב, אני יודעת איך קוראים לי, והאמת שזה קצת הורס את הרגע. איך הוא יכול גם לדבר וגם לנשק, ווט זה פאק??



    "טלי!!! כמה רעש את עושה, תקומי כבר" יובל ממש צעק עליי.



    רגע, מה יובל עושה כאן? הוא ראה אותנו? אני לא מפסיקה להתנשף, נראה לי שיש לי התקף אסטמה, "יובל, תביא לי את המשאף". "איזה משאף בראש שלך, נו, תתעוררי כבר, את מתחילה להדאיג אותי".



    עשיתי את הקטע הזה עם הנשימות, זה ששואפים ונושפים, עכשיו אפשר לחשוב בהגיון, זה היה חלום, זה הכל, שום אינטרקום, שום מעקבים, שום נשיקות.



    אוקיינרגעתי,



    עכשיו אפשר להכנס לפניקה.


     


     


     


    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/11/08 12:54:


      קלרה זאת את?

      הייתי צריכה לדעת שאת ואלי לא תנוחו..

      תודה מותק נשיקה ותבואי שוב לת"א, היה כיף!

        29/10/08 23:02:


      יקירתי, אנחנו מחכות לעוד...

      בעיקר עכשיו, כשזמן פנוי לא חסר לנו...צוחק

      עבודה טובה, Dear! אהבתי!

       

        21/10/08 19:59:


      תודה נבוך

      זה סיפור בהמשכים בעקרון,

      אבל לא הצלחתי להבין איך אני קוראת לבלוג ככה..

        21/10/08 19:52:

      וואו.. פשוט מעולה.

      גם משחק דמיון-מציאות וגם הדקויות. את מלאה בהן.

      נהניתי

        11/10/08 20:53:


      אהבתי

      מאוד

      כמעט אמיתי

      תיזהרי כי חלומות מתגשמים במוקדם או במאוחר

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ורד ג'י
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין