כלום
סערות-סופות מוחיות
פוסטים אחרונים
- ושוב אתה 8/6/16
- ושוב אתה 8/6/16
- אם - רודיארד קיפלינג - לגזור ולשמור 18/12/15
- התאהבתי 5/11/15
- האמנם 28/10/15
- עיתונות ומה שבינה 5/10/15
ארכיון
השכנה פאניה
פעם היתה לנו שכנה. קראו לה השכנה פאניה
היא היתה יוצאת כל בוקר מחדרה הצר והצפוף שאנחנו קראנו לו החדר השחור כי אף פעם לא דלקה בו עששית או מנורה.
בחדר היו שקיות מלאות וקשורות בסרט. מיטה מברזל וזהו.
אל הרחוב יצאה לבושה שחורים. תמיד לבושה שחורים. ותמיד יוצאת מחדרה בבוקר.
לפני שהיתה יוצאת היתה פותחת פתח צר בחלון וצועקת לרחוב Famach de chaschmal
(שזה לסגור את החשמל).
ככה היתה עושה כל בוקר ולפעמים גם אחרי הצהרים.
בלילה היתה צועקת שאף אחד לא הבין מה.
פאניה השכנה באה מהמחנות. היתה לבושה תמיד שחורים.
(זכרונות של ילדה גדולה יותר) פעם אחת שמתי לב שכתפיה שחו פניה נעווה צבע שערה האדום דהה. ושערה הלבין.
שבת חייה נעלמה . וכשהיתה יוצאת מחדרה הצר היתה גוררת אחריה בכבדות חוויות נעורים קשות ארוזות בעגלת תינוק אילמת לסביבה. תמיד לבושה שחורים. בימינה חבקה בובת סמרטוט. שרה היתה שירים לבובה .ואז היתה ממררת בבכי ופתע מתחלף בכיה בצחוק פרוע. ושוב היתה בוכה. וכעבור שניה צוחקת.
זו היתה השכנה פאניה.
בוקר אחד פאניה לא יצאה יותר מהחדר הצר שלה. אמא אמרה לי עכשיו פאניה מאושרת יש לה חדר רחב ידים והיא לא לבדה.
פעם ביקשתי מאמא שלי לתת לפאניה בגדים אחרים מהארון של אמא שיהיו לה, שלא תצטרך ללבוש רק שחור.
ואמא ענתה שפאניה לא יכולה ללבוש בגדים בצבע אחר,כי היא עצובה.
(זכרונות של אשה בוגרת) כיום אני מבוגרת יותר מגילה של פאניה שהיתה שכנה.
ואני תוהה לאן באמת היא נעלמה.
|
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נכון אמרת אורח פורח,
אבל כאן מדובר בילדה !!!!
בת שמונה, שעוד לא מבינה
כל כך טוב מהו מרכז ומהם שוליים.
היא תבין מאוחר יותר....
ותודה.
מירה
משום שהשוליים מגדירים את המרכז.
כרמלה חיה את חייה בצריף עלוב במורד הרחוב...מזכיר מעט את התאור שלך...
כמה פנים באותו עניין...
נלפא!
כתבת נהדר.
מודה לכל המתייחסים
ומאחלת רק טוב.
מירה
אני חושבת שהיא לא נעלמה
היא נאלמה.
ופניה שלך הזכירה לי בדיוק את רוזה ממחוזות ילדותי.
מה שיפה, בעיני, בסיפורים שלך זה שהם נטולי ביטויים של רגש, והם רוויים רגשות.
הפעם, המון חמלה ורחמים, וקבלת השונה.
מחכה לסיפורייך.
אהבתי את נקודות המבט השונות לנקודת אחיזה אחת.
היטבת להראות אותן גם בנוסח הכתיבה.
שאלה מצויינת.
משום שהם אחרים.
אנחנו נמשכים באופן טבעי
לדברים שאינם אופייניים
לסדר היום שלנו או
לאנשים שחיים סביבנו.
מירה
ותודה על ההתייחסות.
מירה
ולמה אנו תמיד נמשכים אליהם?
אל האנשים המוזרים הללו.
אל השוליים?
תודה perach1.
האמת היא שמשום מה תל-אביב היתה משופעת בדמויות חסרות אוריינטציה
בשנים של אחרי המלחמה.
נכון הוא שכילדים לא הבנו את התופעה והיינו רצים ומקללים וצוחקים.
פאניה זו היתה שכנה כזו שחלונה צפה אל חלוננו והצעקות היו
מפחידות אותנו כילדים.
במבט של גדולה - החמלה תוספת מקום - ואף הצער.
ותודה על תגובתך ועל ההבנה.
מירה
לכל אחד יש את הפאניה שלו.. (:
וסביר להניח שזו דמות שפוגשים בילדות
וכשהיא נאלמת אל אופק אחר
עמוק בפנים הנפש מהרהרת בה במצבים מסויימים..
קשה לתפוס את הזמן החומק במהרה עם השנים
אבל פאנייה תמיד שם..(אוחזת בשולי הזיכרון ולא מרפה).
גם לנו הייתה אחת כזו בשכונה...קראו לה לולו... (:
תודה.
וכמה שאת צודקת.
מירה
אני מניחה שבילדות של רבים מאיתנו הופיעו ונעלמו אנשים "מהמחנות" גם אצלינו הסתובבו אנשים "מוזרים" אספנים של שקיות וסמרטוטים, מדברים אל עצמם ועם עצמם ועם ישויות בלתי נראות בשפות אחרות. היתה לנו יראה והיו גם רחמים והיתה סקרנות מהולה בפחד לגבי עברם. כילדים צעירים הם היו "המכשפות" "והמשוגעים". צחקנו מהם ברשעות ילדותית אפיינית ואח"כ ככל שבגרנו וידענו, כאב לנו, אבל זה היה מאוחר מדי... אני עד היום מרגישה צמרמורת כשאני רואה מספר מקועקע על ידו של קשיש..