פגשתי אותה בכפר נופש ישראלי.

התחלנו לדבר ואמרתי ויאטנם. והיא שאלה : ובהואה היית?

ואמרתי בטח.

איך לא. שם גם חוויתי את השטפון הגדול המונסוני.

זה, שבגללו לא ישנתי בלילה, במלון שעל שפת הנהר, שעלה ועלה ועלה.

אז - עוד לא לא הבנתי איך עיר שלמה מוצפת פתאום ולא נלחצת מזה.

מקסימום, פקידי הקבלה עולים על הדלפק, ומשרתים אותך משם, בכריעה.

בקיצור, צחקנו על השלווה והרוגע שלהם , ואז היא סיפרה לי עליו.

על הנזיר שלה.

זה שלמד במנזר שליד המגדל המשושה.

איש יפה.מאיר פנים. שסיפר לה שהחליט להפוך לנזיר בגיל שש ומאז הוא שם.

במנזר, שבו מתעוררים כל בוקר בארבע, כדי להתרחץ במים קפואים, לצאת לחפש נדבות מזון ואז לחזור וללמוד עד שעה שתיים בלילה וחוזר חלילה.

והיא סיפרה על הקסם. על איך שחזרה יום אחרי יום, כדי לראות אותו. לשמוע את קולו השלו ולדבר במשך 20 דקות פנויות מתפילות ומשימות, שיש לנזירים האלה, מדי יום.

ואיך הלכה למצוא לעצמה מנזר סמוך, שבו הכשירו נשים לנזירות.

ואיך עברה שלב הכשרה ועוד אחד, כי באמת חשבה שזו הדרך הכי נפלאה להתאחד.

ואז - בשלב הסופי, כשנדרשה להשאר בחדרה במשך שלושה ימים ולשתוק, בלי להכנע לשינה או לפינוקים אחרים -

"פתאום ראיתי מולי את סבתא שולה, מירושלים. עומדת ליד הסירים במטבח שלה ובוכה.

ישבתי שם בחושך, על המזרון, עטופה בשמיכה, כי קר לך אחר כל כך הרבה שעות עירות, והיא עמדה מולי, ממש חיה ונושמת. ובתוך החדות הזו, שאליה מגיעים אחרי שעות ארוכות של מדיטציה, הבנתי שסבתא שלי לא רוצה שאהיה נזירה בודהיסטית. פשוט לא! ואז באה הידיעה שזה לא בשבילי, באמת. 

פתאום היא היתה לי הכי ברורה.

אז קמתי משם, עברתי את המרחק בין מנזר הנשים לזה של הגברים בריצה. נכנסתי לאולם השינה שלו. מצאתי אותו בין הישנים. נישקתי אותו הכי חזק שאפשר ואמרתי שאני הולכת לסבתא. בירושלים. והוא- שהתעורר מיד, אמר לי בשלווה הכי נפלאה

 - להתראות"