מנוע אנרגיית השמש החרישי שלי ציית לי בזריזות, והמסוק הנמיך. הכבישים התכולים החדישים, על טהרת אבני הכחל הידידותיות לסביבה שנמצאו בחפירות 2010, נפרשו אל מול עיניי באוטוסטראדות ענק, ואלפי סוכות אדומות סדורות במעגלים מרהיבים סביב הבתים קישטו את העיר כמו אבני אודם נוצצות. ובצד, כמו עצם בגרון עמדה לה סוכה ירוקה, אסורה על פי חוק. ובמשמרת שלי דווקא! מי החצוף שמעז לכרות ענפי עצים ירוקים לסוכה בשנת 3008??? הלא כל תינוק יודע, שכבר אלף שנה כל קוטף ענף או אפילו עלה קטן, שפוגע במעטה האקולוגי שלנו, דינו מאסר עולם!
החניתי את המסוק בזהירות על רחבת אבני חצץ פנויה מצמחיה, ובאנחה כבדה שלפתי את 190 הסנטימטרים השריריים שלי ,הארוזים היטב במדים הצחורים המחמיאים של משמר איכות הסביבה( נייר ממוחזר נטול עץ) ,וקפצתי למטה בקלילות כשאני מיישר את כובע המצחייה על תלתליי השחורים הסוררים. פתחתי בצעדים מהירים לעבר הסוכה העבריינית, כשאני מכין את עצמי לויכוח מר עם עוד סרבן חוק, התקוע מנטאלית בשנת 2000, ומסרב להבין, שעצים הם ישויות ראויות לכבוד הולם בדיוק כמו בני אדם. בדמדומי הערב היורד הבחנתי באור דולק מבעד ליריעות הבד של הסוכה , אור שהאיר היטב את הסכך הירוק והאמיתי מעל!
"כאן משמר איכות הסביבה!", קראתי בקול תקיף והסטתי את וילון הכניסה לסוכה. ושם, בשיא החוצפה, ישב העבריין בשמלה לבנה וצמה ארוכה וזהובה על כתפו...כתפה, בעצם. היא הרימה את מבטה, ועיניים ירוקות קרנו לעברי כאזמרגד. "ברוך הבא לסוכתי, אורח ראשון!", אמרה בקול קטיפתי, כמו דבש ניגר ועסיס תמרים גם יחד. אלוהים אדירים! שוב נפלתי בפח עם יעל קייני זו השנה השנייה ברציפות! לפי המסורת כל אורח-גבר פנוי ראשון בסוכתה של עלמה פנויה חייב לבלות אתה את כל שבוע חג הסוכות!
"תסלחי לי מאוד!" חתכתי את קול הדבש שלה בגסות. "שום אורח ראשון ושום נעליים! אני עוצר אותך בהפרת חוק אקולוגי מס' 1, ותואילי בטובך להתלוות אלי מיד לתחנת איכות הסביבה!". "בוודאי, בוודאי.." שמעתי את בעלת הצמה הזהובה כמו מתוך ערפל. "מיד לאחר שתשתה את כוס חלב העיזים האורגני המיוחד שלי לאורח ראשון בסוכה. הרי לא תעליב את מסורת החג שלי, נכון?". "בסדר", הפטרתי קצרות. "תביאי את החלב הארור ותזדרזי, עוד כמה דקות המשמרת שלי מסתיימת!".
החלב הגיע בתוך ספל שדומה יותר לחבית! זה שהאישה הזאת מטורפת כמו שהיא יפה, כבר היה לי ברור משנה שעברה. "אני לא שותה מהדבר הענק הזה!", מחיתי, אבל הנחשה הערמומית התקרבה אלי עם הספל וריח מתוק של ורדים הציף את כל חושיי. השד יודע מה היא שמה בחלב או שאולי זה היה הבושם שלה? בכל אופן, אני לא ממש זוכר הרבה אחרי כן.
התעוררתי כשקרני שמש של בוקר סנוורו את עיניי ותחושה נעימה ביותר שכנה בכל גופי, ואיך לא? כשיעל הייתה צמודה אלי לכל אורך גופה העירום, ושיער הזהב הפזור שלה דגדג את פניי, עד שנאלצתי להרים את ראשי למעלה , לעבר הסכך האדום מקרטון ממוחזר, שעליו מצוירים באמנות ענפי עצים..... רגע!! מה פתאום אדום??? הוא לא היה ירוק מענפי עצים אמיתיים אתמול, כשעצרתי את המסוק? "אין לי מושג על מה אתה מדבר", שמעתי את יעל עונה לי בלחישת הדבש הקטיפתית האופיינית לה. "מי יעז לשים סכך אמיתי בשנת 3008 ויסתכן במאסר עולם?"
כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) * הסיפור בהשראת ציורה של האמנית רפאלה מהקפה – "ממעוף הציפור", המצורף בזה באדיבותה, והנה מקומו המקורי: ttp://cafe.themarker.com/view.php?t=665702 |