הפוסט הזה מיועד לכל אדם באשר הוא עובר חוויה טראומתית, ואיננו מטפל בה. כן, כן - בך, המיואשת ממערכת המשפט בישראל ששופטת אותך במקום את זה שאנס אותך; ובך - האיש שגויס בצו שמונה והצבא לא רוצה לפצות, כי הוא לא סדיר'ניק; ובכם - שעברתם התעללות, ניצול, הזנחה וכד'.
אני פונה לכל ה-"רגילים", אלה שמעולם לא עברו אף אחת מהחוויות הזוועתיות המתוארות לעיל. אתם צריכים להבין שלכולם - אבל לכולם - שלדים בארון. החברה שלנו בנויה ליחסי קורבן-מקרבן. היא מעלה על נס סופרים כבולגקוב ("לוליטה"), סוגדת לשחקני קולנוע שמטרידים מינית סטודנטיות למשחק עם חלום גדול בלב וחידק במה בדם, מגנה בחצי פה נשיאים שאנסו לכאורה או ניצלו מינית או היכו או ניצלו את מעמדם ואת כוחם לכאורה או...
לכל ה-"רגילים" הללו אני חייבת להסביר:
אי אפשר ללכת לישון כאילו הכל בסדר. מנסים בכל הכח, אלוהים יודע עד כמה, ולא יכולים. למה? כי אפילו ילד שגדל בבית שבו הנורמה מחנכת לגילוי עריות, למשל, ירגיש בתוך תוכו שמשהו ממה שעובר עליו פשוט איננו כשורה. הוא יהיה מודע לעוצמת אי התקינות המתנהלת בביתו רק כאשר יערב גורם נוסף, חיצוני ובלתי תלוי.
והחייל שחזר הביתה ואיננו מסוגל לעצום עין? גם הוא יעמיד פנים שהכל כשורה, אך המראות שחוזרים אליו ומרעידים את עולמו ילוו אותו עד שילך לטיפול או עד עולם.
אבל, בינינו - למי אכפת?
הממשלה נופלת וקמה בכל שני וחמישי, אינספור פרשיות הונאה ושחיתות נחשפות באמצעי התקשורת חדשות לבקרים, הכלכלה העולמית קורסת ואיראן עדיין מאיימת למחוק את ישראל מהמפה.
אז מה אם ילדה קטנה לא מצליחה להתחמק מידיים פולשניות של פדופיל סמוי שהוא במקרה החבר של האם, האב של החברה, אחיו של האב או סתם מכר חביב?
אז מה אם בנות לאנשים קשי יום נופלות קורבן לבני נוער שמשכרים אותן בגנים ציבוריים או מלעיטים אותן ברוהיפנול ("סם האונס") על מנת לאנסן בזה אחר זה?
אז מה אם הבן של השכן מידרדר לזנות מתחת לאפו כי אין לו איך לממן את הסמים שהתחיל לצרוך "בשביל הכייף" בגיל 11?
כל אלה - אם ישרדו - הם אנשים שישתקמו ויסחבו עמם חוויה פוסט טראומתית שתשחזר להם את הכאב, את הנקודה הקריטית ההיא שיצרה עיוות ברצף הלוגי של חייהם.
רוצים הפתעה? רבים מהם חווים יותר מטראומה אחת במהלך חייהם. רובם פשוט שנו על טעותם ופתחו התנהגות חוזרת שמושכת מקרבנים.
העולם שלנו רע וקר ומנוכר. נקודות האור היחידות שלנו מצויות באנשים טובים אשר במפתיע אינם מצויים באמצע הדרך, אלא בחדרי חדרים - שם יוכלו למצוא אותם רק אלה שממילא בריאים בנפשם.
לי, עיתונאית חברתית לשעבר, אכפת ואני מזמינה כאן ועכשיו נשים וגברים שעוברים חוויה פוסט טראומתית (הלם קרב, למשל) ליצור עמי קשר. אני מבטיחה להקשיב - קודם כל, להקשיב. אחר כך אשאל על מנת לעזור, ואז אוכל להפנות אותם לגורם המתאים להמשך הטיפול, להציע אופציות ובעיקר להיות שם עבור כל אלה שלא זכו לאוזן קשבת.
אינני מתיימרת לטפל, רק לעזור לעבור את השלב הקשה ביותר: הצעד הראשון הכרוך באינסוף אנרגיה לאסוף את השברים בכוחות עילאיים ולפנות לעזרה.
מאחר שמדובר בזמני הפנוי, אעריך את סבלנות הפונים והפונות לעזרה. אני מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי ולענות מהר ככל שיעלה בידי. למי שזה עדיין לא ברור - הסודיות מובטחת. באותה הנשימה, אשמח לקבל פניות גם מגורמים מטפלים שמוכנים לתרום שעות מקצועיות ואשר אליהם אוכל להפנות את האנשים הזקוקים לעזרה.
לפניות:
postrauma75@gmail.com
|