השעה היתה כבר שמונה וחצי בערב. נופר, פקידת הקבלה במכון להסברת מיניות האדם, כבר רצתה לסגור את המקום וללכת הביתה. היא תהתה מה קורה לאותה גברת מבוגרת שהגיע שעתיים קודם לכן ולפי זיכרונה, עדיין לא יצאה משם. היא הלכה לבדוק את אחד החדרים שבהם הוקרן סרט ההדרכה שנועד למי שמתחילה את המסע לחקר נשיותה. מכיוון שהסרט הציע בחום להשתחרר מעכבות ולבצע בדיקה מדוקדקת של אותם אברים שלא זוכים בדרך כלל להיכרות מקרוב, הושארה בחדר מראת יד למי שחפצה בכך.

"את לבושה? אפשר להיכנס?" שאלה נופר ופתחה מעט את הדלת. "כן," אמר הקול מבפנים. ובכל זאת, משהו בגברת המבוגרת נראה לא כשורה. היא ישבה בכורסת הצפייה, עיניה היו פקוחות בפליאה שקטה ומהורהרת, כאילו היא מנסה לפענח עניינים מסתוריים השמורים לה בלבד. "הכול בסדר?" שאלה נופר, "כן," ענתה סבתא ברונקה, התעשתה, קמה ממקומה ויצאה בזריזות מהחדר. נופר בדקה שמכשיר הדי.וי.די כבוי, יישרה את זווית מראת היד שהיתה מונחת על שולחן צד קטן ויצאה מהחדר כשהיא מכבה אחריה את האור.