כותרות TheMarker >
    ';

    מהלכת ברגלי בחופים של אולי

    שירים רשימות הרהורים תמונות אודיו



    חֶסֶד נוֹשֵׁם
    מְסֹךְ יְינְךָ
    אֶל מִלּותַי
    הוֹתֵר לִי שֵׁם

    כתבה אפרת אמיר

    כל הזכויות שמורות @לאפרת אמיר



    בכלוב אהבה של מתכת

    198 תגובות   יום ראשון, 12/10/08, 21:49

     

     בצוע מרשים של השיר " הכניסיני תחת כנפך"  מפי  ריטה

     

     

     

     

     

    בכלוב אהבה של מתכת

     

     

     

    בדיוק כמו היום, השקט והריק של יום הכיפורים צעדו לאיטם על אספלט הכבישים.

    היה עלי להחליט ומהר, האם אני נענית לזעקה המקוטעת בטלפון ,ויוצאת אל הכלוב בו הגוזל שלי כלא את עצמו.

     

     

    ככל אימא, אני מתלבטת , עד כמה להרפות ולאפשר לה לבחור את בחירותיה.


    והיא-
    גוזל רגיש וחולם שנחבל כבר במפגש הראשון עם אור הניאון המסנוור וכאב הנשימה הראשונה.

    הגוזל שלי גדל, גבה והזדקף, הצמיח נוצות צבעוניות ולמד לזמר, לעוף ולנחות .
    צלקות הנחיתה הותירו סימנים סמויים על כנפיו הרכות ובנפשו הדואה במבוכיה.

    הוא למד לחבור לציפורים מוזרות שידעו לזהותו ולנקר בו במקוריהם החדים, כדרכם של בעלי חיים בג'ונגל האנושי.

     

     


    הפעם חברה כהרגלה, לציפור טרף זכרית בלבוש דוכיפת. לא עמדה על כוונותיו והתענגה על הקן הזמני בחדרון קטן ומוזנח בפרברי העיר הגדולה.

    חייה התנהלו בין נדנדות בגן המשחקים הסמוך לחוף התופים (בת"א), לבין אפרוריות הימים שהתחלפו להם במתינות בלוח השנה.

     

     


    הייתה שעת צהריים. החום והצום שכבו לצדי דוממים והמתינו לנצנוץ ראשון בשמיים שיחזיר הרעש האורבאני אל הרחובות.

     

     


    הבכי , קטעי המילים והשתיקות שלה בטלפון, נמהלו לקוקטיל תרעלה ובעקבותיו יצאתי אל השקט המאיים ברחוב .

    כשהתנעתי את הרכב לא הייתי ערוכה למפגש הקרבי ברחובות הריקים. ידעתי שאני יוצאת לפינוי פצועים ויהי מה.

     

    הדלקתי את האורות אך רעש המנוע הדהד כאילו היה השריד האחרון של הציביליזציה בעיר.
    הלב הלם בחוזקה ,מבטים תמוהים נקבו אותי בעיניהם ואילו יכלו היו מנקבים גם את הצמיגים.
    הרכב שלי נע יתום כאילו היה היחיד ששרד לצד מכוניות שנכנעו וקורקעו.

    להקות של אנשים נעו גם בכבישים המהירים, כאילו הכריזו בעלות על נתיבים לא להם.

    רעש מוזר החריד את הרכב, איבדתי מעט את הריכוז והוא התנדנד כהלום שיכר.
    הרעש הזכיר ברד מתחזק ,הבנתי שנזרקו אלי אבנים קטנות להניאני מלנוע בו.
    נרעדתי וחשתי לכודה בסיפור לא לי המזכיר נסיעה מאיימת בשטחים .


    ניסיתי לנפנף ולהצביע על האורות הדולקים ולצעוק, אך מטר האבנים לא פסק ועמו הצעקות.
    הגברתי את המהירות וייחלתי לבואן של מכונית משטרה או אמבולנס שיסוככו עלי.

     

     

    לראשונה חשתי אף אני, כציפור לכודה בכלוב מתכת ממונע.

     

     


    איני זוכרת כיצד הגעתי מהעיר הדרומית לפרברי העיר הגדולה וכמה זמן חלף .
    זוכרת רק את הגוזל שלי שירד מתנדנד מכלובו אל הרכב שלי ברחוב.

    שתינו חסינו בכלוב המתכת עד השעות המאוחרות.

     

    היא תחת כנפיה של צפור גדולה חסרת אונים אוהבת ומיוסרת
    ואני תחת כנפיה הענוגות לצליל נשימותיה שהלכו ורגעו כאילו זימרו בשתיקה "... היי לי אם ואחות. ..יהי חיקך מקלט ראשי..."

     

     

    זה היה כל נדרי שלנו.
    בין שורותיו הדהדו מטחי האבנים וציוצי שתי ציפורים אבודות בכלוב אהבה של מתכת.

     

     

     

    רציתי לספר כי הסיפור לא אירע השנה

    אך המאורעות הדומים..

    העלו את הזיכרון  בהמון כאב.

    אפרת

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (198)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/12/08 18:17:

      בלשון החזאים :

      סיפור גבה גלים וגם רוגש...

        16/12/08 19:36:

      סיפור מעורר השראה. והרבה מחשבה.

      לפעמים צריך, למען השלום הבריאות והאושר, להפר את כללי אמונתם של אחרים.

      אולי באמת צריך לגדל כנפיים חזקות וגדולות שישאו אותנו למרחקים, גם בימי שבתון.

      או להשיג מרבד קסמים. או לקרוא לחיות הג'ונגל שיצאו לעזרתם של ילדינו.

      אוף, קשה לי עם אנשים שנוהגים לפי כללי דת מבלי להבין כלל את עיקרם.

       

       

        11/11/08 17:59:

      עם אמא כמוך כיף לגדול

      אני מזדהה

      אוהב

      דודו

        31/10/08 02:53:


      בס"ד

       

      את יודעת לרגש..

      ולא אוסיף!!

       

      תמי

        23/10/08 22:18:

      יפה ומתסכל

      מאד

        22/10/08 01:39:

      אשרי הגוזל...
      זכתה גוזלתך בכנף בטוחה.

        21/10/08 19:04:
      צטט

      מאת:

       לאפרת יקרה מאוד!

      את פשוט נפ-ל-אה! 

      צדק רב בדבריך, אינני יכולה להחמיא בניגוד לדעתי האמיתית.

      מיומנות שרכשתי ברבות השנים, לפעמים אני כועסת על עצמי שאינני יכולה...

      אך שכשאני מהללת היי בטוחה שזה אמיתי.

      ואת פשוט כותבת ברמה שהייתי מיעצת לך לחשוב לפנות להוצאה לאור, להוציא ספר.

      מברכת אותך ילדה מוכשרת

      בחג שמח

      אסתר 

        18/10/08 20:46:


      אמא לתפארת

      אין שאלה ואין התלבטות  כיפור או לא

      "הכניסיני תחת כנפך"

      מייחלת שהזמן וחוויות יפות יביאו מזור לכאבכן.

      בחיבוק

        18/10/08 19:11:


      עצוב, אך חשוב ביותר!

      תודה אפרת על הפוסט .

      שבוע מבורך.

      צחי

      *

        18/10/08 16:20:


      הכל כבר נאמר

      כתבת את זה מרטיט

      ילדים זה שמחה ההוא שר

      אבל גם הרבה כאב ומתח

      מקווה שהציפור שלך מצאה לה קן מוגן ונעים

      ולא מתקרבת לציפורי טרף עבות ציצית..

       

      חיבוק

        17/10/08 17:48:


      עצוב,

      מאוד עצוב.

      כתבת כה ממצה.

      זה המצב העצוב.

      *

        17/10/08 16:05:
      וואו אין מילים
        17/10/08 15:17:

      כל כך הרבה אהבה בדברייך, כה מרגש סיפורך  על אותו קרב הישרדות  וגבורה, ואני קורא שישנם כאלה המטילים דופי במעשייך, הייתכן שהשלם הנפשי נקטע וההרמוניה החובקת שלך מופסקת מידי אלה החיים בתוהו החוקה ותומכים בה . תתעלמי, הרי בני אדם הוא הפך הופכים , אור ואופל ,הר קרח ועץ פורח , איזוב מרעיל ועשב מרפא , צפון קודר  ודרום מזמר ומבשר ,קיץ מייבש וחורף צופד ומבריא , תתעלמי מהפיות הרעים האלה המעיזים לערער על אצילות מעשייך,

      פה היית ההתחלה והתיכלה , המילה והמפעל , היפה והנאצל , שליטה ואם לדוגמה היית, ההרמומיה החובקת עולם , ציפור השיר , אפשר להישאב במעשייך ולהזדהות עפ המסע האימה שלך, רגישותך וסבלנותך ראויות לכל שבח  כי החיים קדושים וחזקים מכל פולחן ואמונה טפלה .

      מעשייך ולשונך אהובים להגיון, מפרים יופי ומוסר לחיכוי ולאימוץ , מסעירים כל עצב ונים , וידך החובקת המגנה ומצילה לא תסולא מפז וניחוח חמלתך עולה  על הכל , ולא תדעי עוד כפור ופחד .

      שלח תמיד באהבה

      רוני

        17/10/08 11:21:

      כל כך הרבה אהבה

      אני ממש מרגישה שהשיר הזה קרוב ללבי

      מרים

        17/10/08 08:23:

      אפרת היקרה.

      קראתי את הפוסט המדהים הזה בנשימה עצורה.

      הסיפור נוגע במספר "עלילות" וסוגיות במקביל, ששזרת בסגנונך הייחודי באופן רגיש, מטפורי ורב עוצמה. על רובן ככולן הגיבו כאן עשרות המגיבים לפניי.

      אני בוחרת להתחבר לצד של האמא, הציפור הגדולה שמוכנה לצאת בחירוף נפש וגוף, בל עת ומצב, לגונן על גוזליה.

      אולי משום שאני בעצמי אמא לשתי בנות, שהגדולה בהן מתקרבת ל 18 ומתחילה להתמודד במעוף עצמאי עם העולם שבחוץ (כולל היתקלות בדוכיפתים, זאבים, נחשים ושאר חיות טרף למינהן...).

      נשאבתי והזדהיתי עם המסע האימהי שבימים כתיקונם היה מצריך נסיעה פשוטה לכאורה של שעה במכונית, ואילו בימים הנוראים (תרתי משמע...) הצריך ממך הקרבה ועמידה בסכנה ממשית.

      מקומם בעיניי שהסכנה הזו באה מתוך תוכנו, שלא נותרה בנו (בעצם, בחלק מאיתנו. לא נהיה פסימיים ודטרמיניסטיים לגמרי) הרגישות, הסבלנות והסובלנות לראות ולהבין שלפעמים החיים חזקים ממה שמכתיבים חוקים, מנהגים והרגלים.

      אני שמחה שהחוויה הטראומתית עברה בשלום, שהגעת שלמה ובריאה למחוז חפצך, שהצלחת להיות שם עם ועבור בתך, וששנים אחרי- בחרת לשתף ולכתוב על זה בדרכך המופלאה.

      תודה,

      דינה

       

        17/10/08 00:18:

      חזק... וקשה, ומלא אהבה

      יש בך אין הפתעות

      כמו החוף

      והים שהולכת איתו 

        16/10/08 23:18:

      קרה לי משהו דומה לפני שנים. בתי הקטנה לא חזרה עד ערב יום כיפור מתנועת הנוער שלה. צלצלנו לחברים שלא ידעו מה קרה, ניבהלנו ונלחצנו (לא היה סלולרי באותם ימים), ונסענו ל"קן". בדרך נעמדו צעירים דתיים וחסמו את הכביש וממרחק החל ברד אבנים. למרות המראה ה"חנוני" שלי, יצאתי מהמכונית (לקול זעקות השבר של אשתי) ובעזרת מברג מהמכונית הרחקתי את הצעירים ונסעתי בפראות מולם. הטרוף שלי פתח לי את הדרך (למרות שנפגעתי מאבנים).

      הבעיה היא כאשר לאנשים דתיים חשוב יותר פולחן ומצוות בין האדם למקום מאשר בין האדם לאדם. אז הם הופכים לחיות "אדם". (בכל הדתות זה ככה). 

        16/10/08 18:37:

      אפרת היקרה...

      כתבת פוסט..והנה הוא הפך לדיון  שהיגע לטונים לא מכובדים, לפחות  בעיניי.

      הרבה תגובות כבר נגעו כמעט בכל..

      רוצה אני להוסיף רק שאלה אחת..

      אם יש השבתת כלי רכב בכיפור....

      מדוע  מאפשרים לאופניים לנוע בכבישים?

      ויותר מכל....?   דווקא מול בית הכנסת.

      זה הפך לנורמה....

      ולא אחת אני שומעת התרעמות על איך מכונית חלפה לה....וזה לא בגלל יום כיפור..אלא בגלל שהיא הפריעה לשקט של רוכבי האופניים (שלהם זו חגיגה).

      אני אישית כבר לא יודעת מה טוב מה רע..

      כן אופניים בכיפור..?

      לא אופניים..?

      את שאני כן יודעת בבירור - שאל לנו לנהוג באלימות וזה בהחלט מתבטא ביידוי אבנים.

      כל אלימות גרועה. גוררת תגובות דומות. אפילו מילוליות.

      איך מוצאים את שביל הזהב?

      כתבת מאד יפה וריגשת אותי בעדינותך.

      חבל שאיני יכולה לכתוב יותר. הייתי גם   "שם"...מתישהו....לפני עידני שנים..

      הרבה והכל  תלוי בחינוך...

        16/10/08 14:47:

      * גוזלית קטנה.. תוהה ומנסה..

      לא מזהה עורב או דוכיפת..

      עוד מעט..

      היא תיגדל ותדע..

      תלמד להבחין בין הצבעים.. והאורות המסנוורים.

      ועם כנף גדולה  של אימא היא בטוח תגיע למקום מבטחים :) עכשיו עוד לומדים..

      כתבת יפה ונוגע..

      בהצלחה במעוף הבא :))

        16/10/08 09:49:


      אפרת יקרה, כתבת מקסים ונוגה

      ומאד נוגע. לרגעים חשתי שזו אני,

      הציפור בכלוב...

       

      אוהבת הן את סגנונך והן את המהות.

      תודה, אשמח תמיד לקרא אותך.

       

      אוהבת אני.

        16/10/08 09:24:


      כתיבה כל כך מרגשת

      נוגעת מלאת עוצמה.

      את אישה ואמא מדהימה.

      תודה על השיתוף אפרת.

        16/10/08 09:21:

      כתיבה מרגשת ביותר
        16/10/08 08:55:


      מזדהה לחלוטין.

       

      *

       

      y

        16/10/08 04:36:


      קראתי שוב ושוב

      ובפעם השלישית המילים הפכו לסרט חילוץ אימתי ורגשי בהילוך איטי

      חוויתי איתך ודרך מילותייך את כל המאורע כאילו הייתי ישוב לצידך.

      בתור הורה ליבי דימם וחושי פקעו על סף פיצוץ ובמיוחד לעבר מצבה הלא נודע

      הלא ידוע והבלתי נתפס של גוזלך הפצוע.

      רחמים זעקה נשמתך ושמעתי בעצמותי כרעידת עצמות וחלחלת מוח.

      ולאחר מעשה חשבתי לתומי, דוקא הכלא הנייד שלכן חיבר בינכן

      והביאכן יחדיו למצב תאום. מצב שווה ערך באימתו.

      מלוחמת מצילה הפכת לקרבן שבוי וההוויה המשותפת בטנק האורבני חיברה, השקיטה והמתיקה בדרך פתלתלה את הרע מלפני...

      ביום הדין כיפרת על גוזלך במוטות כנפייך והיית לאם ואחות.

       

      קבלי כוכב כמדליה רגשית על האומץ האימהי והתושיה ההורית.

       

       

        15/10/08 22:53:


      אני מקווה שהגוזל שלך יודעת להעריך את האם השכינה שיש לה.

      אני גם מקווה שכל הפצעים כבר לוקקו להם והחלימו.

       

      כתבת מרגש ביותר.

      חג שמח.

        15/10/08 22:23:

      אפרת יקירה,

      אהבת אם לילדיה,

      האומץ והנחישות של לביאה בהגנתה על גוריה,

      הרגישות שלך והדרך להביע את ההתרסה,

      הכנות שבסיפור והחשיפה,

      על כל אלה  -

      תודה ענקית!

        15/10/08 17:50:


      אמא או אמא חבקיני חזק

      ולעולם לא נפרד

      אמא הן אותך אהבתי מכל

      אמא השיר לך הוא עד

        15/10/08 17:29:


      אין ספק שאת יודעת לכתוב ומצויין.

      סיפור עצוב, גם אם לא קרה השנה. 

      לאמהות יש את היכולת לדעת, ללא ספק. אינטואינציה אימהית זאת המילה.

       

      תמר

        15/10/08 13:43:

      מאת:

      ציטוט: אפרת jeki


       

      היי אפרת

      קראתי את הסיפורת ומקווה שהגוזלית צימחה כנפיים

      אהבתי

       

        15/10/08 13:23:

      היי אפרת

      הפוסט שלך השאיר בי רושם בל יימחה

      בזכות יכולתך המופלאה לתאר חוויות כואבות וקשות

      ובעדינות - וזה דבר שקשה לרבים מאיתנו  לבצע.

        15/10/08 12:46:

      כל כך מבינה את מה שעשית. הגם שזו היתה חוויה מפחידה מאד,

      אני יודעת שהיית חוזרת עליה, למען הגן על הגוזלה שלך.

      אני שמחה שמדובר בחוויה רחוקה ומקווה שהיום הדברים נראים אחרת

      לגוזלה שלך, וגם לך.

       

      לצערינו זריקת אבנים היא אקט של כל אותם האנשים, שאינם דוגלים בשיח ושיג

      ודי לחכימא ברמיזא

        15/10/08 05:46:
      יפה כתבת כמו גם מרגש
        15/10/08 02:07:


      את כאבנו אנו קל לנו להכיל

      אבל את של גוזלנו קשה מנשוא....

        15/10/08 01:14:

      היטבת לתאר ברגישות

      את שעבר עליך

      כשנתקלת באטימות.... ובריונות.....

      הבאת את הפאן האמהי המגונן

      איך אמא יוצאת לקרב....על בתה להגן

      והבאת בסיפורך ענין לציבור

      שבעכו חווה חוויה דומה ביום כיפור.....

      ונקווה שתיפסק כבר האלימות

      ונדע להעריך ולכבד את השונות,

      ודי, די  למלחמות.!!!!

      תודה על הפוסט המאלף!!!

      אסתי

      דרך הצבע

        15/10/08 01:01:


      סיפור אמיתי

      מוזר שהרי כל יונק היה נוהג כמותך ואנו מיחסים את זה לגוזל

      השוני הוא שגוזל כשמו "גוזל" מזונו מפי אימו למרות שהיא נותנת

      אצלנו הנתינה מתחילה מרגע יציאתו לאוויר העולם "יניקה".

      אכן הובא על ידי ידיד אמת בתגובות אצלך פוסט שלי המדבר על נושא דומה

      שמחתי שהוא הודיע לי על כך

      אחרת לא הייתי יודע שכתבת פוסט מרגש זה.

      תודה לך ולו על הזכות להיות מעורב

      בר

        14/10/08 23:07:

      צמררת אותי יקירה,

      מדי פעם כשאני נכנסת לרשומה שלך

      אני נרגשת מחדש,

      אהבת וקשר אולטמטיבי בין בת ואם,

      והרי לא צריך לדבר הרבה,

      צריך רק לחוש ויש לך את זה,

      חיבוק ! חג שמח.

        14/10/08 21:06:

      מרגש ומדהים, נהנתי
        14/10/08 20:29:

      ריגשת אותי מאד....לביאה אמיתית את....

      גם אני הייתי בוחרת כמוך....

      אהבתי מאד מאד

      תמר.*


       

        14/10/08 20:17:
      כתיבך מרתקת
      הנושא של הורה וילד והקשר הכל כך חזק שמניע אותנו לעשות הכל למענם פועם חזק בכתוב
      אשריה שיש לה אמא שכזאת
      **לא נכנסת בכלל לנושא יום כיפור והאבנים מעדיפה להתרכז בנשוא החשוב יותר בעיני**
      תודה ששיתפת אותי
        14/10/08 20:10:

      צטט: בני יעקבי 2008-10-14 19:28:05

      ... ובהמשך:

      שלום יורם.
      רציתי להודות לך מקרב לב על הזכרת הפוסט שלי ושבחיך עליו.

      אפשר להיות בחילוקי דיעות, אך תודתי נתונה לך. אני מקווה שאינך כועס על התגובה ה"תקיפה" שלי. הכל מטעמים  הקשורים לנושא, לא משהו אישי, חלילה.

      חג שמח.

      בני

       לא נראה לי בכלל שיש חילוקי דעות, בני. קיים קונסנזוס: נטילת 'חוק' לידיים ובשמו יידוי אבנים הוא דבר חמור ביותר, נקודה. שנים גם עבדתי בחדר המיון, שטיפל במקרי טראומה והיה ערוך לטיפול גם במקרים שכאלה. אין הרי איש שמצדיק אותם, אין איש שאינו מגנה. גם המקרה שהבאת בשם כותבו, מצער ביותר ומקומם. אין בין זה ובין מנהגי יום הכיפורים, דבר. אלימות הבריונים בכבישים ביום הכיפורים שמנצלים אותו למטרתם שבינה לבין דת אין דבר וחצי דבר לא צריכה להביא לא לאכיפת איסור הנהיגה בו, כשם שהיא לא 'צריכה' להביא להתרתו ו'הכשרתו' כדי לפרוק את המתח. הפתרון הוא אכיפת החוק ועונשים של ממש, מרתיעים, ישיבה של שנים רבות בכלא, למפירים אותו כמו במקרה המזעזע שהבאת. גם משמרות משמעותיים בכבישים ויד ברזל כנגד בריוני הכבישים.

      דעות בזכות או נגד נסיעה בכבישים ביום כיפור, אסור שתשאבנה ממעשי הבריונים והפושעים בצמתים.

      לגבי עיתוי מלחמת 73' ביום הכיפורים: מטרת המצרים הייתה לתפוס את צה"ל לא מוכן בשל קדושת החג שבו שובתת נסיעה. התוצאה הייתה הפוכה, זה היה המועד הטוב ביותר להיות מופתע בו, לא משום שהדרכים היו פנויות כפי שכתבת. לא זו הייתה הסיבה העיקרית: משום שהאנשים - חיילי מילואים, קצינים, מפקדי אוגדות - נמצאו בביתם (או בבית הכנסת) וקל היה לגייס אותם. אסון הרבה יותר גדול, משמע עיכוב הרבה יותר גדול בגיוס והתארגנות הכוחות, היה נגרם לו המצרים היו בוחרים להפתעה שלהם יום אחר.

      רק בסיכום: תודה על הרוח הטובה בני, שבה כתבת את הדברים.

      חג שמח גם לך!

      יורם

        14/10/08 20:04:


      אפרת יקירה,

      בכישרון רב שזרת מילים ושני סיפורים מקבילים, מצד אחד אהבה ללא תנאי של אם לבתה, ומצד שני שנאה ואטימות של חברה שאינה מאפשרת ליחידים בה לחיות על פי אמונתם.

      ברור כי היה מצב של "פיקוח נפש", והרי אנו האמהות יודעות עד כמה כאב הפרידה מצריך את אותה כתף חמה של אמא.

      כמה עצוב ומרגש סיפורך, נראה כי "אין חדש תחת השמש".

                      *

        14/10/08 19:51:

      להיות אם ולהתיר לגוזלים לעוף

      זה בדיוק כמו לתת ללב לנוע חופשי מחוץ לגופך.

      נוגה.

        14/10/08 19:28:

      ... ובהמשך:

      שלום יורם.
      רציתי להודות לך מקרב לב על הזכרת הפוסט שלי ושבחיך עליו.

      אפשר להיות בחילוקי דיעות, אך תודתי נתונה לך. אני מקווה שאינך כועס על התגובה ה"תקיפה" שלי. הכל מטעמים  הקשורים לנושא, לא משהו אישי, חלילה.

      חג שמח.

      בני

        14/10/08 19:19:

      צטט: yoram marcus 2008-10-14 12:03:31

      צטט: בני יעקבי 2008-10-14 03:41:30

      צטט: yoram marcus 2008-10-13 20:44:06

      יש פה עירוב של מין ושאינו מינו לטעמי.

      השבתת רכב כללית במדינה מפאת קדושת יום הכיפורים, היא דבר יפה וראוי. איש לו כופה, אין חוק שאוסר, ובכל זאת הדבר מקוים על ידי הרוב המכריע, דתיים כחילוניים.

      יורם היקר,

      אני קורא ולא מאמין. אתה נשמע לי אדם שפוי ואינטליגנטי. ובכל זאת, אתה מציין את העובדה שאנחנו, החילונים, קיבלנו עלינו את איסור היציאה מהבית ברכב - כהישג. שאנחנו לא נוסעים למרות שאים איסור חוקי בעניין. מה ההישג? מדובר בכניעה. הרי לחרדים יש איזורים משלהם ובהם אולי אפשר לומר שתהיה פגיעה ברגשותיהם. אולי. אבל השבתה כללית מרצון? וזהו, שזה בכלל לא מרצון. תשאל כל אדם שלישי או רביעי ויאמר לך שאם היה יכול לנסוע באותו יום - היה נוסע!

      • ומעבר לזה, מה לגבי מקרים שתוארו כאן וגם מקרי חירום ממש. למה הם זורקים אבנים גם על מכוניות שנוסעות לחדרי מיון????

       

       

       

      קודם-לכול בני, תגובתי והמלצתי הכלולה בה, לפוסט האחרון שלך:

      צטט: yoram marcus 2008-10-14 11:23:05

      מה היה קורה אילו מלחמת יום הכיפורים לא הייתה פורצת

        -  כותרת הפוסט, בבלוג של בני יעקבי.

      בכייה על חלב שנשפך, עשויה בטוב טעם.

      בחירה מאוד מוצלחת, של מאמרו של אסף שובל.

      הפעם לא עוד ביקורת (שכולן מוצדקות!) על המחדלים הקשים שהובילו למלחמת יום כיפור.

      ביכוי, מרומז בלבד, של ההרוגים המיותרים:

      כמה חבל, שאי אפשר להשיב את מחוגי הזמן אחור.

      הכוכב שלי לאסף שובל ובני יעקבי.

      יורם.

      ובהקשר לנושא: תוצאותיה של מלחמת יום הכיפורים הקשות בלאו-הכי מבחינת החללים שנפלו, היו קשות הרבה יותר אילו לא היה מקוים איסור התחבורה הלא כתוב אך המקוים כמעט על ידי כל העם, ביום הכיפורים.

      גיוס הכוחות היה קל הרבה יותר בתנאים האלה, ופיצה במשהו על אי גיוס המילואים. בפירוש, הדבר חסך בקרבנות רבים נוספים. רוצה לקרוא לזה 'נס יום הכיפורים'?....

      .......בואו נסכם בעיקרון אחד: צריך להדגיש את המאחד בעם, את המלכד בעם. לא את המקטב והמפריד.

      יורם, בברכה.

      יורם,

      ראשית, תודה על כך שהזכרת את הפוסט שלי "מה היה אילו לא פרצה מלחמת יו"כ".

      בהקשר זה, אתה מציין ש"קרה נס" וכל הכבישים היו פנויים ולכן גיוס המילואים והעברת הכוחות היו קלים יותר. נניח שאכן כך (ב-1973 עדיין לא היו כאלה עומסי תנועה, אבל נניח). אתה רק שוכח שהרבה חיילים שוחררו לחופשת יו"כ, וזה כבר לא "נס", אתה גם שוכח שבגלל יו"כ, חלק מאנשי המילואים היו בחו"ל וזה כבר לא "נס", אתה גם שוכח שהרבה אנשים לא הזדרזו להתגייס, וזו עובדה שלא אוהבים לספר,  מפאת קדושת היום.

      אתה גם שוכח את העובדה החשובה ביותר: אחת הסיבות המרכזיות שבגללן נגרם המחדל הנורא, היה מחשבם של מנהיגינו שהאוייב לא יעז להתקיפנו ביו"כ. וזה גם רחוק מלהיות "נס".

      ואחרי כל זאת, אם נחזור לנושא המקורי של הפוסט של אפרת, אני מציע שתקרא את הפוסט שצירפתי כאן למעלה, של בחור בשם בר. ואם זה לא יזעזע אותך, אני מרים ידיים! 

       



      "עוף גוזל חתוך את השמיים, עוף לאן שרק תרצה...

      אך אל תשכח יש נשר בשמיים... גור לך..."

      וזה נכון לכל אחד - כל אחד הוא גוזל של משהו....

      יקירה, הסיפור מכיל כמה היבטים וכל אחד מהם עצוב לכשעצמו.......*

        14/10/08 18:53:
      אוהאו....מרגש עד מאד....קוךח עשיר בדימויים...נפלא.
        14/10/08 18:48:

      צטט: אפרת jeki 2008-10-14 16:19:57


      תגובתי
      לדיונים  הערים בפוסט " בכלוב אהבה של מתכת"


      נחיתות אונס
      מותירות צלקות
      המגלידות לאיטן..

      שתי הציפורים
      נחתו לא אחת
      גם נחיתות של טרום המראה..

      בחייהן
      חבטות וחבלות שטרם נרפאו..


      ורק יצירה מאפשרת,( אולי..)
      להתמודד עמן ..

      האירוע עליו סיפרתי( יום הכיפורים)
      הוא נחיתה רכה..
      אך זיכרון צורב

      טוב היה
      לחבק ולאמץ אותנו(  שתי הציפורים)
      ואיש את רעהו...


      פחות לדון בדילמות
      הלאומיות והחברתיות
      שרק גורמות לפילוג
      ולזריעת זרעי טינה


      בהמון אהבה לכולכם
      הציפור הגדולה
      אפרת אמיר
      והגוזל

      השלום לאפרת?

      כל שאוכל לומר, הוא מה שכבר אמרתי: אני מעריץ אותך על העדינות והרכות שלך, עך כך שאת מקבלת כמעט בהבנה את האירוע המטריד (בלשון המעטה) שעברת. לצערנו, אחת לכמה ימי כיפור, אירועים מסוג זה מסתיימים לא ב"נחיתה רכה" כפי שתיארת, אלא בנחיתה של אבן ענק על פנים של מישהו. הנחיתה היתה יכולה להיות מאוד קשה ורק מזלך הטוב מנע זאת.

       

      אז בואי תקראי את הפוסט המזעזע של בר, המכונה WILD:

      הנה הלינק, ולאחריו העתקתי את הפוסט עצמו: 

      http://www.cafe.themarker.com/view.php?t=657732

       

       אני משוכנע שיוסף המספר היה מיטיב לספר זאת ממני !!!

      לפני שנים כלל לא רבות , בערב יום כיפור חלתה ביתי
      והעלתה את חום גופה ל-40 מעלות , כל הניסיונות להוריד
      את חום גופה עלו בתוהו , ונאלצתי בהמלצת רופא להובילה
      לבית החולים , (בת שנה הייתה) . מאחר ואני עכבר עיר, ביקשתי
      ואף התעקשתי מול הגורמים הנוגעים בדבר בקיבוץ להיות מובל
      על ידי "אמבולנס", ולא כפי שהם רצו שאקח רכב מכלל צי הרכב
      העומד לרשות החברים .

      לבסוף כשידי על העליונה הועברנו ביתי ואנוכי לבית החולים
      ב"אמבולנס". בית חולים "העמק" ממוקם בכביש ראשי המוביל
      את הנוסע בו לכוון טבריה כללי, וחולף בסמוך לצומת עפולה עילית, וגבעת המורה .אין בסמיכות לבית החולים בתי מגורים , וכל המעונין להגיע למקום מצריך הדבר רכב, או במידה וגר בסביבה , עליו ללכת מרחק רב .

      במהלך הנסיעה לבית החולים חלפנו את מרבית הקיבוצים בעמק
      ועד בואך "עפולה" הכל עבר כשורה. בכניסה לעפולה הנוף משתנה .

      גדודים של בני נוער עומדים בצמתים, מונעים אפשרות לתנועה
      מציצים לתוככי "האמבולנס" כאילו מדובר במחסום דרכים.
      נהג האמבולנס , השמיע יבבה במערכת הכריזה , והצומת
      פונתה מאדם.

      כך גם בצומת השניה, ואז ... הישר לבית החולים ללא כל הפרעה.

      במהלך התנהלותנו בכביש , הבחנו באורות רכב פרטי הבא מנגד
      ואורותיו מאותתים שמאלה , מראים כוונת כניסה לבית החולים.

      בכניסה לבית החולים שוב, כמות נערים כלל לא מבוטלת , אשר
      בחנה בעיניים זועמות את היושבים ברכב, ואותי כמובן.
      אך... מדובר ב"אמבולנס".. לא ?.

      הגענו סוף סוף לפתחו של בית החולים , מיון .
      התקבלנו, רשמנו את הבת , פתחנו כרטיס, ועוד מספר
      דברים ורק אז...רק אז הופיע מאחורי לפתע אדם אוחז בידיו
      תינוק בן יומו, התינוק שותת דם, בגדיו של האיש האוחז בו
      היו מגואלות בדם, עזבתי את ביתי וניגשתי לתת סיוע
      לאיש , שצעק בקולי קולות "אישתי מתה, אישתי מתה "...

      צוות בית החולים רץ לפתחו של המיון ואני אחריהם
      ורק אז הבחנתי שמדובר ברכב שבא מולי כאשר אנחנו
      פנינו לבית החולים.

      תחילה חשבתי שמדובר בתאונת דרכים, אך מסתבר ( ואני מנסה לקצר)

      שמשפחה זו , (שלימים הכרתי אותם אישית יותר) הובילה את בנם הקטן
      אשר סבל מחום גבוה כפי שביתי העלתה את חום גופה , אך ההבדל בינינו
      היה הבדל הגורל, אני באתי ב"אמבולנס", והם בריכבם הפרטי ..

      וכאן משתנה התמונה ללא הכר,
      מיד כשפנו לעבר הכביש המוביל לבית החולים , אותם נערים אשר
      התגודדו ובדקו אותי , אותם נערים האחד מהם , הרים משפת הכביש
      חלק כביש , אספלט כבוש אשר ניתק בשולים, את החלק השליך
      לעבר חלון הרכב , השמשה נופצה מעצמת החבטה , האבן המשיכה במעופה
      ופגע ישירות ברעייתו של הנהג, שאחזה בתינוקה , פניה רוסקו
      לסת תחתונה חדרה לחוליות הצוואר , שיניה חדרו למערכת הנשימה .

      מצבה היה מוגר כקריטי , ולכן לפי מה שנמסר לי , היא הובלה
      במסוק לבית החולים רמ"בם.

      לימים אני עוד פגשתי את הבעל, שציין שחייהם לא חיים מאז
      האירוע , הם התגרשו, המסכנה , כלל לא חזרה לעצמה
      לא ניתן היה לשחזר את פניה , וקולה לא שב .

      ואם קראתם  והגעתם עד לכאן, עכשיו ברצוני לשאול אתכם חברי ,
      מהיכן המינהגים שלנו, מהיכן אותם מינהגים מגונים
      שצרפנו לחגינו, ואין איש פוצה פה , והעם מחריש ?

      ממתי בשושן הבירה הכו בפטישים איש על ראש חברו ?.
      מתי בשושן הבירה או בתקופת התנ"ך התזנו קצף על פני חברינו ? 

      ממתי זרקו מכלי מים על נהגים, וכלי רכב חולפים בכביש ?

      )
      יש משהו היודע מה עונשו של המבצע "הפרעה לתנועה , תוך סיכון
      חיי אדם  בנתיב תחבורה? (

      ממתי המנהג להשליך בקבוקים ולנפצם בכבישי הארץ בימי כיפור ?.

      (
      שלא על מנת להרגיזכם, הנערים באירוע נעצרו, ובעזרת שרות המבחן לנוער
      ובשיתוף הרווחה , נסגרו התיקים נגדם , הם חויבו לצבוע את ביתן השומר
      של בית החולים , דבר שביצע כמובן צבעי שמומן על ידי ההורים.
      ובני הזוג, קורבנות האירוע , לא נפגשו שוב לעולם , גרושים עד היום. )



      אני משוכנע שלכל אחד ממכם יש דוגמא אחת לפחות .

      תיזהרו   "שימשים עליך פלישטון"... יהודים עלק !!!

       

        14/10/08 18:22:


      אפרת,

      סיפור מרגש על הצורך לפרוש כנפיים ולגונן

      להיות כתף בשעת הצורך,

      ומול זה אטימות חוסר היכולת להתעלות על חוקים

      ולגלות הבנה וחמלה,

      קשה להיות ציפור בעולם קשוח,

      עולם בו מיידים אבניםבשם הקדושה.

        14/10/08 16:38:

       

       יופי של כלוב מתכת

      גם תמונת הציפור,גם השיר של ריטה ביחד עם הסיפור שלך שמזכיר סרט אפוקליפטי 

        14/10/08 16:31:


      יפהפה אפרת ,

      יכולה להזדהות אם הציפור הגדולה שמגינה על גוזליה,

      וסיפרת בשפה פיוטית כל כך את הרגעים הקשים,

      שכל אחד חווה אותם בחיים והגוזלים....

      ברגעים האלה זקוקים לכנפיים רחבות  שיגנו עליהם

      חג שמח יקרה ותודה

      גם מאמא ציפור גדולה

      :)))

        14/10/08 16:19:


      תגובתי
      לדיונים  הערים בפוסט " בכלוב אהבה של מתכת"


      נחיתות אונס
      מותירות צלקות
      המגלידות לאיטן..

      שתי הציפורים
      נחתו לא אחת
      גם נחיתות של טרום המראה..

      בחייהן
      חבטות וחבלות שטרם נרפאו..


      ורק יצירה מאפשרת,( אולי..)
      להתמודד עמן ..

      האירוע עליו סיפרתי( יום הכיפורים)
      הוא נחיתה רכה..
      אך זיכרון צורב

      טוב היה
      לחבק ולאמץ אותנו(  שתי הציפורים)
      ואיש את רעהו...


      פחות לדון בדילמות
      הלאומיות והחברתיות
      שרק גורמות לפילוג
      ולזריעת זרעי טינה


      בהמון אהבה לכולכם
      הציפור הגדולה
      אפרת אמיר
      והגוזל

       

        14/10/08 16:14:


      ספור מזעזע כל לב אמא, שלא נדע.

      והאבנים ההן -

      לא יכולה לככב פעמיים,

       נעמה

        14/10/08 12:03:

      צטט: בני יעקבי 2008-10-14 03:41:30

      צטט: yoram marcus 2008-10-13 20:44:06

      יש פה עירוב של מין ושאינו מינו לטעמי.

      השבתת רכב כללית במדינה מפאת קדושת יום הכיפורים, היא דבר יפה וראוי. איש לו כופה, אין חוק שאוסר, ובכל זאת הדבר מקוים על ידי הרוב המכריע, דתיים כחילוניים. זהו עוד סממן חשוב, מזכותנו אנו, היהודים צריך לומר אחרי אירועי עכו, על הארץ הזאת. הצגת הדבר הכה יפה וראוי לשלילה גם אם היא עולה בעקיפין, רק מכך שאין עליו ולו מילת שבח אחת, מצערת.

      אין ספק שהפוסט, עם השפה האלגורית שבו שהמניע לה הימנעות מלנקוב בדברים בשל הטראומה שהם מעוררים, מעיד על עוצמתה. השאלה, היה וזו ההבנה הנכונה של הפוסט והסיפור מאחוריו אמתי, אם לא הייתה פה טעות בשיקול-דעת. אם ההחלטה לא התקבלה תחת היסטריה.

      ביום כיפור, רכב ביטחון עם אורות מהבהבים יכול לנוע כמעט ללא סיכון. במידה והייתה כאן סכנה ממשית לבת, ולא ניתן היה לפתור על ידי מתן הוראות בטלפון (לה או לחבר שוב אם זו ההבנה נכונה), ההחלטה הנכונה הייתה להכניס לתמונה את המשטרה. יציאה לנסיעה במכונית פרטית ביום כיפור, היא דבר לא אחראי. חילול בפרהסיה של יום כיפור, צפוי שיעורר תגובה. אין זה מצדיק יידוי אבנים, אין זה מצדיק אלימות. אך מצופה גם מהאחר, לנהוג באחריות.

      הפוסט חושף מצוקה נפשית, רצון להגן, וטוב שלא הסתיים ביותר מאשר תואר בו.

      הכוכב שלי, אם תוצג לי שאלה, על הפתיחות שמתבטאת בהצגת הרשימה. על ההתגברות על ההיסוס, לחשוף את הטעות שנעשתה בתום לב, ביום הכיפורים.

      יורם היקר,

      אני קורא ולא מאמין. אתה נשמע לי אדם שפוי ואינטליגנטי. ובכל זאת, אתה מציין את העובדה שאנחנו, החילונים, קיבלנו עלינו את איסור היציאה מהבית ברכב - כהישג. שאנחנו לא נוסעים למרות שאים איסור חוקי בעניין. מה ההישג? מדובר בכניעה. הרי לחרדים יש איזורים משלהם ובהם אולי אפשר לומר שתהיה פגיעה ברגשותיהם. אולי. אבל השבתה כללית מרצון? וזהו, שזה בכלל לא מרצון. תשאל כל אדם שלישי או רביעי ויאמר לך שאם היה יכול לנסוע באותו יום - היה נוסע!

      אם היה בא אלינו יצור מכוכב אחר ורואה מה קורה ביו"כ, היה אומר בודאי: אז כנראה הם לא נוסעים כי זה מסכן מישהו, אולי זה מטעמי חיסכון דלק, וכו'. אבל לא - זוהי הסכמה מרצון לקבל את דעתו של החלק השני בציבור.

      ומעבר לזה, מה לגבי מקרים שתוארו כאן וגם מקרי חירום ממש. מדוע צריכים לנסוע בשפיפות קומה (בהשאלה) שמא נרגיז את הקיצוניים בקהל הדתי? למה צריך להתלבט אם לנסוע או לא? ולמה הם זורקים אבנים גם על מכוניות שנוסעות לחדרי מיון.

       

       

       

      קודם-לכול בני, תגובתי והמלצתי הכלולה בה, לפוסט האחרון שלך:

      צטט: yoram marcus 2008-10-14 11:23:05

      מה היה קורה אילו מלחמת יום הכיפורים לא הייתה פורצת

        -  כותרת הפוסט, בבלוג של בני יעקבי.

      בכייה על חלב שנשפך, עשויה בטוב טעם.

      בחירה מאוד מוצלחת, של מאמרו של אסף שובל.

      הפעם לא עוד ביקורת (שכולן מוצדקות!) על המחדלים הקשים שהובילו למלחמת יום כיפור.

      ביכוי, מרומז בלבד, של ההרוגים המיותרים:

      כמה חבל, שאי אפשר להשיב את מחוגי הזמן אחור.

      הכוכב שלי לאסף שובל ובני יעקבי.

      יורם.

      ובהקשר לנושא: תוצאותיה של מלחמת יום הכיפורים הקשות בלאו-הכי מבחינת החללים שנפלו, היו קשות הרבה יותר אילו לא היה מקוים איסור התחבורה הלא כתוב אך המקוים כמעט על ידי כל העם, ביום הכיפורים.

      גיוס הכוחות היה קל הרבה יותר בתנאים האלה, ופיצה במשהו על אי גיוס המילואים. בפירוש, הדבר חסך בקרבנות רבים נוספים. רוצה לקרוא לזה 'נס יום הכיפורים'?

      אינני דתי אלא 'חילוני' כמוך בני, אפילו אינני צם ביום הכיפורים. אבל אחדות בעם שמובטאת על ידי קיום מצווה ומילוי איסור ביום אחד בשנה על ידי עם שלם, מגבירה את חוסנו ואת המשך קיומו. אני רואה רק יופי ביום הכיפורים, וההתייחסות ליום בקשת הסליחה והמחילה של עם שלם, ברמת הלאום והפרט, בכל הכבוד והיראה וכובד הראש המגיעים לו, הם חלק מחוסננו. אינני רואה זאת ככפייה, אלא כזכות.

      הדבר שהיה חסר לי בפוסט של אפרת, הוא מלה ולו אחת של צידוד ביום הזה ובמטרות שלו. איפה כל הערכים, של בקשת המחילה, של 'גמר חתימה טובה', של לכבד גם את מי שדעתו לא כדעתך. איפה כל זה נעלם והיה כלא היה, בלהט המקרה הפרטי שמוצג כאן.

      להתייחס אליו כ'גזירה', כ'עונש קולקטיבי', זו 'התכלית' של יום כיפור - לא נראה לי.

      עם זאת בני, אינני מתכוון לנסות ולשנות את דעתך וגישתך. היא נובעת אני מבין, מהמחאה שלך כנגד אלה שמנסים לכפות את דעתם על האחר, ובאמצעים אלימים.

      בואו נסכם בעיקרון אחד: צריך להדגיש את המאחד בעם, את המלכד בעם. לא את המקטב והמפריד.

      יורם, בברכה.

        14/10/08 11:49:

      בכתיבתך את מסוגלת להעביר לקורא כאב ועצב רב.  הכתיבה מרתקת ואני שואלת את עצמי בפעם המי יודע כמה  האינסוף מוחשי כשמדובר בתחושותיה של אם. כמה הורה יכול להעניק וכמה מעט מקבל ולמרות הכל ואף על פי הוא לנצח ינצח במבחן הדאגה, האהבה ותבונה.

      תודה.

        14/10/08 10:28:


      אמא

      תמיד אמא

      שבתות וחגים

      וגם...ימי כיפורים.

       

       

       

        14/10/08 10:19:


      את רואה שאפשר להצליח גם בפרוזה משוחררת

      אהבתי -

      יהודה

        14/10/08 10:11:

      נגעת...*
        14/10/08 09:38:
      פשוט מזעזע מה דת יכולה לעולל למוח האדם.
        14/10/08 09:29:

      סיפור מדהים בעוצמתו.

      סובלנות..

      שנה טובה יקירה.

        14/10/08 08:38:

      אפרת*

      כמו כתבת קצת אותי. גם לי יש גוזל.

      מה שעשית באותו יום, הטפול שלך במשבר, הבחירה שלך בלהיות הבוגרת למרות שגם את נזקקת שם לטפול מסור ולתמיכה

      (לאמא) זה בעיני התגלמות של אמהות.

      איזה מעשיות וחיות אישית בתוך מצב אימפוטנטי מוחלט. בודדת עצמך מהריק הכללי והצלחת לתפקד למופת. מגיע צל"ש.

      הכתיבה מאוד מיוחדת ומעוררת לחשוב.

       

        14/10/08 08:22:


      שילוב מדהים של שיר וסיפור כואב

      תודה!!!

        14/10/08 08:02:


      אותי ,הטרידה יותר

      שאלת " בחירותיה" של בתך,

      חוץ מהחלצות בשעת צרה,

      אלו כלים נתת לה או נותנת לה

      לא "ליפול" או לטעות,שוב, בבחירותיה? 

       

        14/10/08 07:28:

      לאפרת היקרה!

       

      הסיפור אומנם עצוב אך הכתיבה לעילה ולעילה.

      מטפורה מעוררת דמיון והשתאות.

      צר לי שעברת חוויה מאימת כל כך אך יפה עשית

      שדימית חוויה זו לחייה של ציפור חסרת הגנה.

       

      מברכת אותך בחג שמח

       

      ברייקי

      אסתר שמיר 

        14/10/08 07:14:

      אפרת    ניראה  לי שאני היתי נוהגת כמוך

      מתניעה את הרכב  ונוסעת בכל מצב  לגונןן על הבת

       

      גם בבמחיר של ידוי אבנים----

       

      עצוב   וכובש!

       

      תודה חג נהדר פוזית

       

        14/10/08 06:03:

      להיות שם בשבילה בכל מצב .

       

      מרגש .

        14/10/08 05:25:


      הכאבת בי הבוקר יקירתי

      יחד עם זאת, משובחת כתמיד

      חיבוק ענק וכוכב

      מתובלת

        14/10/08 03:41:

      צטט: yoram marcus 2008-10-13 20:44:06

      יש פה עירוב של מין ושאינו מינו לטעמי.

      השבתת רכב כללית במדינה מפאת קדושת יום הכיפורים, היא דבר יפה וראוי. איש לו כופה, אין חוק שאוסר, ובכל זאת הדבר מקוים על ידי הרוב המכריע, דתיים כחילוניים. זהו עוד סממן חשוב, מזכותנו אנו, היהודים צריך לומר אחרי אירועי עכו, על הארץ הזאת. הצגת הדבר הכה יפה וראוי לשלילה גם אם היא עולה בעקיפין, רק מכך שאין עליו ולו מילת שבח אחת, מצערת.

      אין ספק שהפוסט, עם השפה האלגורית שבו שהמניע לה הימנעות מלנקוב בדברים בשל הטראומה שהם מעוררים, מעיד על עוצמתה. השאלה, היה וזו ההבנה הנכונה של הפוסט והסיפור מאחוריו אמתי, אם לא הייתה פה טעות בשיקול-דעת. אם ההחלטה לא התקבלה תחת היסטריה.

      ביום כיפור, רכב ביטחון עם אורות מהבהבים יכול לנוע כמעט ללא סיכון. במידה והייתה כאן סכנה ממשית לבת, ולא ניתן היה לפתור על ידי מתן הוראות בטלפון (לה או לחבר שוב אם זו ההבנה נכונה), ההחלטה הנכונה הייתה להכניס לתמונה את המשטרה. יציאה לנסיעה במכונית פרטית ביום כיפור, היא דבר לא אחראי. חילול בפרהסיה של יום כיפור, צפוי שיעורר תגובה. אין זה מצדיק יידוי אבנים, אין זה מצדיק אלימות. אך מצופה גם מהאחר, לנהוג באחריות.

      הפוסט חושף מצוקה נפשית, רצון להגן, וטוב שלא הסתיים ביותר מאשר תואר בו.

      הכוכב שלי, אם תוצג לי שאלה, על הפתיחות שמתבטאת בהצגת הרשימה. על ההתגברות על ההיסוס, לחשוף את הטעות שנעשתה בתום לב, ביום הכיפורים.

      יורם היקר,

      אני קורא ולא מאמין. אתה נשמע לי אדם שפוי ואינטליגנטי. ובכל זאת, אתה מציין את העובדה שאנחנו, החילונים, קיבלנו עלינו את איסור היציאה מהבית ברכב - כהישג. שאנחנו לא נוסעים למרות שאים איסור חוקי בעניין. מה ההישג? מדובר בכניעה. הרי לחרדים יש איזורים משלהם ובהם אולי אפשר לומר שתהיה פגיעה ברגשותיהם. אולי. אבל השבתה כללית מרצון? וזהו, שזה בכלל לא מרצון. תשאל כל אדם שלישי או רביעי ויאמר לך שאם היה יכול לנסוע באותו יום - היה נוסע!

      אם היה בא אלינו יצור מכוכב אחר ורואה מה קורה ביו"כ, היה אומר בודאי: אז כנראה הם לא נוסעים כי זה מסכן מישהו, אולי זה מטעמי חיסכון דלק, וכו'. אבל לא - זוהי הסכמה מרצון לקבל את דעתו של החלק השני בציבור.

      ומעבר לזה, מה לגבי מקרים שתוארו כאן וגם מקרי חירום ממש. מדוע צריכים לנסוע בשפיפות קומה (בהשאלה) שמא נרגיז את הקיצוניים בקהל הדתי? למה צריך להתלבט אם לנסוע או לא? ולמה הם זורקים אבנים גם על מכוניות שנוסעות לחדרי מיון.

       

       

        14/10/08 00:58:


      זה, לצערנו מה שקורה, כאשר לוקחים בעלות, על הדת!


      אם היית נפגעת מהאבנים אז זה היה עונשך (לתגובת זורקי האבנים)


      אם היה קורה חלילה משהו אחר (כנ"ל)


      אין הגיון ויותר מכך אין הבנה לאדם שאולי נמצא במצוקה (האורות של רכבך)


      אין להם אלוהים, אך יש להם חוקים משלהם!


      סוף טוב הכול טוב. נקווה שלא תזדקקי לעוד לנסיעת "מבחן" שכזאת.


      חג שמח ושמרי על עצמך אימא אפרת היקרה 

      P  A  F

        14/10/08 00:35:

      שמחה שהזמנת אותי

        14/10/08 00:04:


      "ואל תשכח

      יש נשר בשמיים

      גור לך..."

        13/10/08 23:52:


      כמה יפה

      כמה נכון

      את אישה, אמא, לביאה שתגונן על הגורה שלה ותלקק אותה

      ותהיה חיקך מקלט ראשה

       

      זה זה

       

       

      סוזנה

        13/10/08 23:11:


      החיים בכלוב.

      לפעמים אנו כולאים עצמנו בו מרצון

      לפעמים נכלאים בכורח

      לפעמים מצליחים לצאת

      ואז מגלים שבחוץ יש עוד כלוב, בתוך כלוב, בתוך כלוב בתוך...

        13/10/08 22:49:
                                            צטט
      מאת:

      תודה לך אפרת על השיתוף

      מצמרר..הסיפור ודרך הכתיבה שלך,

      החשש תמיד קיים לבחירות הגבוליות שלה בחיים

      והרצון לגונן ..לעטוף..

      הייתי עושה את אותו הדבר!

       

        13/10/08 22:36:


      ריגשת בשיתוף שלך

      תודה אפרת

       

      חג שמח


      סיפור יפה ועצוב

      צטט: בני יעקבי 2008-10-13 18:38:31

      צטט: הדרור 2008-10-13 07:54:00

      צטט: בני יעקבי 2008-10-13 03:27:41

      צטט: הדרור 2008-10-12 23:26:38

      צטט: בני יעקבי 2008-10-12 22:59:51

      כן, בארץ שלנו זו מצווה ליידות אבנים על ציפורים. על אחת כמה וכמה, אם הן מחללות, אבוי, את היום הקדוש (מיידי האבנים כמובן מחללים את יו"כ גם כן, אך להם הרי מותר...)

      בקרוב זה יקרה גם בשבתות. ומי שלא מסוגל לראות את העתיד הקודר והשחור הזה (כצבע בגדיהם), מוטב שיקנה משקפיים אחרות, חדות יותר.

      אז אני מציע לכל הציפורים הפגועות - פשוט לנדוד לארצות אחרות, מזמינות יותר, נורמליות יותר.

      כוכב לאפרת על התיאור העדין והמרומז, שלא גלש לזעם. זעם שהיה ממש מוצדק אם היה מתפרץ.

       

       

       ראשית דבר!

      לא אדם כמוך ילמד אותי אחווה...נועם ודרכי שלום!

      ממש הרבה "אהבה" נוטפת מהמשפטים שלך. "אדם כמוך". את כבר החלטת שאת מכירה אותי, למרות שקראת משפט וחצי שלי. פיתחת נגדי דיעות קדומות, שנאה יוקדת שנובעת מאיזה תהום אצלך שאני בכלל לא קשור אליה.

      ****

      "הטון עושה את המוסיקה"...והמוסיקה שאתה מביא דרך מילותיך...צורמת..מכוערת...לא חכמה...ולא מלומדה!

       ***

      דבריך, אלימים ...בוטים...מתסיסים...שטופי שנאה....כאבנים הנזרקות (בלשון ממעטת)

       

      אדרבא, גבירתי ה"אוהבת" וה"רכה": צטטי לי משפט אחד של שנאה, של אלימות. באתי רק למחות על אלימות של אחרים והנה נמצאה להם סניגורית. והיא עוד מטיפה לי על אלימות. אכן, טירוף מוחלט.

       ***

       לידיעתך:

      נוקב=חודר, מעמיק, חריף,ישיר...ומכאיב

       אילו ישבתי מולך הייתי נוקבת איתך. ישר לפנים! לא הייתי מסתתרת מאחורי הוירטואליה.

      ****

      אני אישה מתפצלת ...מפוצלת...רבת-פנים..עוז ומעוז...

      טוב לפחות שאת מתוודה בענין. אכן חשדתי. מציע לך לקבל עזרה בנושא שאת מתוודה עליו. 

       

      חמלה...חמלה...זו המילה!!!

      ***

      אין לי כול עניין לויכוח איתך...(במיוחד לא בהתכתבות..בבלוג לא לי)

      אם חשבת על דברי..אם גם קצת הרהרת - הרווחת!

      לא הקשבת...לא נפתחת - הפסדת!

      ***

      מברכת אותך בכול לב.

      ושמחת בחגיך!

      לשמוח- זו דרגה גבוהה.

      אני שואפת לשם..

      לא למריבה...

      אני הולכת...

      למחילה.

      (אין לי כבוד בעניין זה)

        13/10/08 21:06:


      אפרת,

       

                                  נפלא, שום כלוב לא יוכל לאהבת אם.

        13/10/08 20:49:

      מעניין...כתוב שונה מאוד מהרגלייך...עדיין רגיש ומצויין

      *

      אורי

        13/10/08 20:44:

      יש פה עירוב של מין ושאינו מינו לטעמי.

      השבתת רכב כללית במדינה מפאת קדושת יום הכיפורים, היא דבר יפה וראוי. איש לו כופה, אין חוק שאוסר, ובכל זאת הדבר מקוים על ידי הרוב המכריע, דתיים כחילוניים. זהו עוד סממן חשוב, מזכותנו אנו, היהודים צריך לומר אחרי אירועי עכו, על הארץ הזאת. הצגת הדבר הכה יפה וראוי לשלילה גם אם היא עולה בעקיפין, רק מכך שאין עליו ולו מילת שבח אחת, מצערת.

      אין ספק שהפוסט, עם השפה האלגורית שבו שהמניע לה הימנעות מלנקוב בדברים בשל הטראומה שהם מעוררים, מעיד על עוצמתה. השאלה, היה וזו ההבנה הנכונה של הפוסט והסיפור מאחוריו אמתי, אם לא הייתה פה טעות בשיקול-דעת. אם ההחלטה לא התקבלה תחת היסטריה.

      ביום כיפור, רכב ביטחון עם אורות מהבהבים יכול לנוע כמעט ללא סיכון. במידה והייתה כאן סכנה ממשית לבת, ולא ניתן היה לפתור על ידי מתן הוראות בטלפון (לה או לחבר שוב אם זו ההבנה נכונה), ההחלטה הנכונה הייתה להכניס לתמונה את המשטרה. יציאה לנסיעה במכונית פרטית ביום כיפור, היא דבר לא אחראי. חילול בפרהסיה של יום כיפור, צפוי שיעורר תגובה. אין זה מצדיק יידוי אבנים, אין זה מצדיק אלימות. אך מצופה גם מהאחר, לנהוג באחריות.

      הפוסט חושף מצוקה נפשית, רצון להגן, וטוב שלא הסתיים ביותר מאשר תואר בו.

      הכוכב שלי, אם תוצג לי שאלה, על הפתיחות שמתבטאת בהצגת הרשימה. על ההתגברות על ההיסוס, לחשוף את הטעות שנעשתה בתום לב, ביום הכיפורים.

        13/10/08 19:51:

      ראיתי ציפור רבת יופי

      הציפור ראתה אותי

      ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד

      עד יום מותי

       

      עבר אותי אז רטט של שמש

      אמרתי מילים של שלום

      מילים שאמרתי אמש

      לא אומר עוד היום


      אפרת היקרה,

      בסיפורך את מצליחה להעביר את הקורא

      למחוזות הנפש והתהיה על מהות החיים

      שמשקפת אהבה המתפרצת מתוך מחסומי החיים

      מתוך החומות אנחנו רוצים לשמור על אהבתינו

      שומרים אותה עמוק בתוך כלוב של זהב אך פנים

      רבות לה לאהבה ויש שהיא חמקמקה ובורחת לנו

      ובוגדת בנו אך לעולם לא נפסיק לאהוב אותה עד בלי די

      והיא נשארת איתנו לנצח

      אהבתי את הרגישות החום והנחישות בסיפור ממני באהבה רינת

        13/10/08 19:26:
      מרגש נוגע *
        13/10/08 18:56:

      צטט: ריבת חלב 2008-10-13 09:32:33

      אז אני מציע לכל הציפורים הפגועות - פשוט לנדוד לארצות אחרות, מזמינות יותר, נורמליות יותר.

      בני

      אין לנו ארץ אחרת.

       מאין לך הבטחון שהארץ הזו תהיה שלנו לתמיד?  את ירושלים כבר לקחו לנו האחמניג'אנים (החרדים והערבים). בקרוב נהיה מיעוט בארץ הזו.

      ארצות מזמינות??

      כמובן שהתכוונתי שהן קצת יותר מתורבתות, קצת יותר סובלניות לדתות, לאמונות ולמיעוטים, כמו קנדה.

      כבר עברנו אלפים שנות גלות. הארצות נורמליות? כל עוד

      שאנו היהודים או כל עם אחר לא יתמקם על אדמתם זאת כבר חוינו.

      אז נישאר בארצינו עם הטוב והרע.

      ובתקוה שנילמד לחיות בשלום עם אחינו ושכיננו.

      לי אין בעיה לחיות בשלום עם החרדים. אני לא הולך וזורק אבנים עליהם. הם אלה שזורקים עליי.


      חג שמח

       

       

        13/10/08 18:55:


      כתבת נהדר, אפרת.

      הסיפור קשה, מרגש ומספר עלייך המון.

      את נהדרת.

        13/10/08 18:47:


      התמונות למעלה קשות לצפיה ..

      ומתחברות עם הסיפור .

        13/10/08 18:43:


      תפארת האמהות מי ישורנה אפרת יקירתי. אין רגש

      חזק יותר ואין אהבה גדולה יותר מאשר אהבת אם!

      פוסט יפהפה אפרת, אבל חייבים לדעת מתי לשחרר.

      חג שמח לך יקירתי :-)))))))))))))))))))))))))))))))))

        13/10/08 18:43:

      אפרת

      עם חיבוק ודמעה

      אך בלי מילה 

      נוספת.................

       

      חג שמח

        13/10/08 18:38:

      צטט: הדרור 2008-10-13 07:54:00

      צטט: בני יעקבי 2008-10-13 03:27:41

      צטט: הדרור 2008-10-12 23:26:38

      צטט: בני יעקבי 2008-10-12 22:59:51

      כן, בארץ שלנו זו מצווה ליידות אבנים על ציפורים. על אחת כמה וכמה, אם הן מחללות, אבוי, את היום הקדוש (מיידי האבנים כמובן מחללים את יו"כ גם כן, אך להם הרי מותר...)

      בקרוב זה יקרה גם בשבתות. ומי שלא מסוגל לראות את העתיד הקודר והשחור הזה (כצבע בגדיהם), מוטב שיקנה משקפיים אחרות, חדות יותר.

      אז אני מציע לכל הציפורים הפגועות - פשוט לנדוד לארצות אחרות, מזמינות יותר, נורמליות יותר.

      כוכב לאפרת על התיאור העדין והמרומז, שלא גלש לזעם. זעם שהיה ממש מוצדק אם היה מתפרץ.

       

       

       ראשית דבר!

      לא אדם כמוך ילמד אותי אחווה...נועם ודרכי שלום!

      ממש הרבה "אהבה" נוטפת מהמשפטים שלך. "אדם כמוך". את כבר החלטת שאת מכירה אותי, למרות שקראת משפט וחצי שלי. פיתחת נגדי דיעות קדומות, שנאה יוקדת שנובעת מאיזה תהום אצלך שאני בכלל לא קשור אליה.

      ****

      "הטון עושה את המוסיקה"...והמוסיקה שאתה מביא דרך מילותיך...צורמת..מכוערת...לא חכמה...ולא מלומדה!

       ***

      דבריך, אלימים ...בוטים...מתסיסים...שטופי שנאה....כאבנים הנזרקות (בלשון ממעטת)

       

      אדרבא, גבירתי ה"אוהבת" וה"רכה": צטטי לי משפט אחד של שנאה, של אלימות. באתי רק למחות על אלימות של אחרים והנה נמצאה להם סניגורית. והיא עוד מטיפה לי על אלימות. אכן, טירוף מוחלט.

       ***

       לידיעתך:

      נוקב=חודר, מעמיק, חריף,ישיר...ומכאיב

       אילו ישבתי מולך הייתי נוקבת איתך. ישר לפנים! לא הייתי מסתתרת מאחורי הוירטואליה.

      ****

      אני אישה מתפצלת ...מפוצלת...רבת-פנים..עוז ומעוז...

      טוב לפחות שאת מתוודה בענין. אכן חשדתי. מציע לך לקבל עזרה בנושא שאת מתוודה עליו. 

        13/10/08 18:25:

      אפרת יקירה....

      ריגשת מאד, אנחנו כאימהות יודעות להיות שם תמיד....

      שיהיה לך סופ"ש רגוע מכאב וייסורים. א מ ן !!!

        13/10/08 18:19:
      מעניינת הדרך בה את מתארת ארוע שקרה. דימויים שמעוררית תחושות. מעין סיפור שירי.
        13/10/08 18:08:


      זה בילתי נתפס כשזה קורה.....מקווה שהצלקות מהיום ההוא הגלידו.

       

      רק אהבה מביאה אהבה.

        13/10/08 18:07:


      מתחברת.

      ננגעת.

      דומעת.

      אהבה לכן.

        13/10/08 17:32:

      כאם, הייתי נוהגת בדיוק כמוך...

      ריגשת.

        13/10/08 17:00:

      את אמא טובה..וחברה נאמנה..

      :-)

       

      חיבוק

        13/10/08 16:45:

      "ככל אימא, אני מתלבטת , עד כמה להרפות ולאפשר לה לבחור את בחירותיה. "

      אין לנו ברירה אלא להרפות ולתת להם ללכת בשביל החיים שיועד רק להם

      לעולם לא נוכל לצעוד עבורם (למרות הרצון)

      לעולם לא נוכל שיצעדו בשביל שלנו

      זה השביל שלהם, ליד השביל שלנו

      ולנו נותר ללכת לידם ולהיות שם כשימעדו ואם ירצו לקבל את ידינו המושטות להם לעזרה.

      זה מזכיר את חליל ג'ובראן חליל

       

       ילדיכם אינם ילדיכם,
      כי אם פרי געגועי החיים אל עצמם.
      הם באים דרככם, אך לא מכם.
      חיים עמכם, אך אינם שייכים לכם.
      תנו לילדיכם את אהבתכם,
      אך לא את מחשבותיכם
      כי יש להם מחשבות משל עצמם.
      גופם ישורון בביתכם, אך לא נשמתם
      כי נשמתם מסתופפת בבית המחר,
      שם לא תוכלו לבוא אפילו בחלומותיכם.
      אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם
      אך אל לכם לעשותם כמוכם
      כי החיים פניהם קדימה ולא לאחור,
      והם לא יתרפקו על האתמול.

       

      אמא מדהימה את

      כתיבתך מרגשת עד דמעות

              

                   *

       

        13/10/08 16:35:

      אפרת יקירה!

      הזדעזעתי פעמיים.

      פעם ראשונה - מה אימא מוכנה לעשות ביום כיפור בשביל להציל את בתה ממלתעות זכר...

      פעם שנייה - מה אנשים מאמינים מוכנים לעשות כדי לכפות את אמונתם על אנשים אחרים - באלימות

      * על הזעזוע ....שמוגש בצורה כל כך מרתקת!

      אלומה

        13/10/08 16:05:

      ריגשת אותי עד למאוד אפרת יקרה..

      אמא זאת אמא אינסטינקט הטבוע עוד מראשית הבריאה.

      מחבקת באהבה

      חג שמח

        13/10/08 15:57:

      אפרת, ריגשת..

      כואב.

      את כותבת מדהים.

      תודה.

        13/10/08 15:34:

      מרגש ועצוב*
        13/10/08 14:51:

      אפרת

      מקסים, כתוב ברגש,

      מזדהה עם כל מילה שלך .

        13/10/08 14:32:


      הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא שהילד חייב לדעת שלא משנה מה יעשה איך ולמה, אנחנו ההורים תמיד נהייה שם עבורם.

      תפקיד ההורה לשמש רוח גבית ולא לשמש מוכיח בשער.

       

      אפרת, כל הכבוד לך !

        13/10/08 14:16:
      אוי ויי. הצילום הראשון ענק. מאיפה?
        13/10/08 14:05:
      לפעמים, בא לי להיות במקום אחר בזמן אחר....
      *
        13/10/08 13:45:

      איזה מזור יש בכתיבה נכון אפרת?

       

        13/10/08 13:09:

      פוסט מרגש מ
        13/10/08 12:52:


      אפרת,

      יפה כתבת , ועל אף שמדובר בפרוזה, הסיפור עשיר בדימויים.

      ניכרת בסיפור ההתנגשות שבין מטר האבנים על המכונית, לבין הרצון להיות קרובה, ומהר אל הבת, הגוזל.

      סערת רגשות.אפשר כמעט לגעת בחרדה הבוקעת בין המילים.

      מסתבר שיום כיפור תמיד מביא הפתעות. יש להזהר בו. לחשוב ולחשב כל צעד.

      מצטער שאזלו...

      חג שמח !

        13/10/08 12:39:


      כמה ריגשת אותי

      מצחיק כי אני לקחתי את סיפורך גם למקום האמיתי של העורב שהצלתי לפני חודשיים לערך והוצאתי  פוסט על כך בזמנו...

      האבנים המושלכות ביום כיפור וחוסר ההבנה שמי שבוחר לסוע ביום שכזה יש לו ב99 אחוז מהמקרים סיבה של פיקוח נפש כמו במקרה שלך

       ובכלל אלימות מכל סוג שהוא ראויה רק לגנאי!!!

      יקרה שיהיה לך חג שמח ותודה על הפוסט

       

        13/10/08 11:58:

      נסחפתי אל הסיפור

      מרגש ועצוב

        13/10/08 11:42:

      אפרת

      הבחירה שלך להיות במקום

      זה או אחר

      והיכן שלא טוב

      ועם מי שלא נעים

      ובזמן שרע לך

      פשוט הולכים

      וזה לא משנה מי זה

      או מי זאת

      ולמה ואיך

      לקום וללכת

      הבחירה היא שלך

      חג שמח

      רוני


       

        13/10/08 11:19:


      התרגשתי איתך,

      הרצון לתת את החופש ועדיין לסוכך לשמור,

      להיות עם יד על הדופק.

      עשית כמובן את המעשה הנכון.

      חג שמח!

        13/10/08 11:09:


      אפרת יקרה

      הספור נגע מאוד

      מציאות כואבת וחוסר הבנה של מהות חג  ואחדות

      טפל ועיקר

      הרבה פעמים אנחנו- אנשי הגשר-

      קרבנות

      תחזיקי באמת שלך

      חג שמח

      שמחה יצירה ושפע כל השנה

      נעם

        13/10/08 11:08:

      עצוב מרגש מאוד , חג שמח ,

        13/10/08 10:56:

      אמרו זאת כאן לפניי: סיפור מצויין ומרגש.

      במעט מילים העברת כל כך הרבה.

      מרגש...נוגע...מעורר הזדהות...:-)

       

      פשוט אהבתי את אהבת האם האינסופית...:-)

       

      D

       

      *

        13/10/08 10:19:
      היי לי אם ואחות. ..יהי חיקך מקלט ראשי..."

       

      רציתי לשיר !

       רציתי לשיר ,!!

      איזה מזל שאינני  זמיר,!!!

      -

      הייתי פוצח בשיר וזימרה.

      את חמדתך אביא לפיסגה.

      -

      שירו כי טוב הוא - לנעמי שמר.

       כי השיר הוא שלך,- ולך הוא הזמר .

      -

      את הזמר הזה אתן לך בעושר,

      אל המחר שיביא לך האושר.

      תודה על תשומת ה

        13/10/08 09:58:


      נוגע ללב!!

       

      כל כך אמיתי.

       

       

      שי

        13/10/08 09:48:

      אמא יש רק אחת.......
        13/10/08 09:32:

      צטט: בני יעקבי 2008-10-12 22:59:51

      כן, בארץ שלנו זו מצווה ליידות אבנים על ציפורים. על אחת כמה וכמה, אם הן מחללות, אבוי, את היום הקדוש (מיידי האבנים כמובן מחללים את יו"כ גם כן, אך להם הרי מותר...)

      בקרוב זה יקרה גם בשבתות. ומי שלא מסוגל לראות את העתיד הקודר והשחור הזה (כצבע בגדיהם), מוטב שיקנה משקפיים אחרות, חדות יותר.

      אז אני מציע לכל הציפורים הפגועות - פשוט לנדוד לארצות אחרות, מזמינות יותר, נורמליות יותר.

      לאפרת על התיאור העדין והמרומז, שלא גלש לזעם. זעם שהיה ממש מוצדק אם היה מתפרץ.

       

      בני

      אין לנו ארץ אחרת. ארצות מזמינות?? כבר עברנו אלפים שנות גלות. הארצות נורמליות? כל עוד

      שאנו היהודים או כל עם אחר לא יתמקם על אדמתם זאת כבר חוינו.

      אז נישאר בארצינו עם הטוב והרע.

      ובתקוה שנילמד לחיות בשלום עם אחינו ושכיננו.
      חג שמח

        13/10/08 09:27:


      את נפלאה את.

      כתיבתך פיוטית, מרומזת. ואת אמיצה, אין ספק.

      וליבנו אמר לנו לא פעם: "עשה את הדבר הנכון".

      אשוב עם פתיחת הגלקסיה.

        13/10/08 09:27:

      מצבנו החברתי זועק לשמיים מזה שלושים שנה. אנחנו איבדנו את הסולידריות. אינני צינית, אלא מפוכחת. אם לא נתחיל עכשיו להתחשב בזולת, נהיה לבד, ולא מדובר רק בבדידות במישור האישי - זאת את מתארת בפירוש בפוסט הנוכחי - אלא ממש בפיזור העם ובקצה של מדינת ישראל.

       

      הלוואי שהייתי מגזימה. 

        13/10/08 09:24:

      ביום הכיפורים

      אפילו כלוב מתכת

      הוא נותן המחסה הטוב ביותר שיש...

      האמת, עבור הגוזלים שלנו

      נחצה גם את ים סוף בסערה....

      כל כך יפה ומרגש כתבת, אמיתי

      ונוגע ללב. 

        13/10/08 09:23:


      נשמע לי מפחיד.

      ואפילו מסוכן !

      לצערי זה המצב במדינה.

       

        13/10/08 09:22:


      כוחות על של אם.

      צאצאי האם יהיו צאצאים בכל גיל.

      אין משנה אם הוא בן 3 או בן 33 . הילד ישאר תמיד הילד הקטן של האם.

      לדעתי כוחות האם גדולים בהרבה מכוחות האב.

      גם אם האם חולה,תמיד תחשוב היא על בנה ותסייע לו בשארית כוחותיה ולא תראה למולו כל סימני כאב.

      הנסיעה ביום האסור מראה את כוחותייך ועל אף הפחדים נחלצת לעזרתו.

      אם אחראית,מסורה,נאמנה והנה עוד כוכב לשנה החדשה שתהייה לכם הכי מקסמה.

        13/10/08 09:15:


      בקר טוב אפרת

      שוב ריגשת אותי, ביכולתך הנפלאה לתאר מצבים בכתיבה מטאפורית.

      מאחלת לך חג סוכות שמח.

        13/10/08 09:11:
      מרגש
        13/10/08 09:04:

      נוגע - עצוב - מרגש
        13/10/08 08:55:


      אפרת יקרה

      תודה על הסיפור המרגש

      הרגשתי כאילו אני לכודה איתך בתוך המכונית

      ומטח האבנים מעלי,

      הצלחת להעביר את החוויה בצורה מדהימה,

      את אמא מופלאה

      שמגינה על גוזליה בכל מצב

      תוך סכנת נפשות,

      תבורכי על כשרון הכתיבה שלך

      חג שמח

      שרה

        13/10/08 08:38:


      כל המציל נפש אחת ולו גם של גוזל

      הציל את נפשו ואת עם ישראל

      ולא יפריעו האבנים וההצקות

      גאה בך

      וגם אם זה לא קרה השנה

      חג שמח

      יהודה

        13/10/08 08:00:
      אמא יש רק אחת והיא צריכה להעניק תמיכה ולגונן. יפה. יעל

      צטט: בני יעקבי 2008-10-13 03:27:41

      צטט: הדרור 2008-10-12 23:26:38

      צטט: בני יעקבי 2008-10-12 22:59:51

      כן, בארץ שלנו זו מצווה ליידות אבנים על ציפורים. על אחת כמה וכמה, אם הן מחללות, אבוי, את היום הקדוש (מיידי האבנים כמובן מחללים את יו"כ גם כן, אך להם הרי מותר...)

      בקרוב זה יקרה גם בשבתות. ומי שלא מסוגל לראות את העתיד הקודר והשחור הזה (כצבע בגדיהם), מוטב שיקנה משקפיים אחרות, חדות יותר.

      אז אני מציע לכל הציפורים הפגועות - פשוט לנדוד לארצות אחרות, מזמינות יותר, נורמליות יותר.

      כוכב לאפרת על התיאור העדין והמרומז, שלא גלש לזעם. זעם שהיה ממש מוצדק אם היה מתפרץ.

       

      אפרת. מקסים *

      כתיבה פיוטית...מרגשת...נגעת בלבי.

       

      ***

      צרפתי את הציטוט כמחאה!

      לא אהבתי את דבריו...מילים נעדרות שלום...נעדרות אחווה..

      מילים מתסיסות, טבולות בדיו חרחרנית.

      ואני כותבת את מה שכותבת בעדינות..אילו ישבתי מולו, הייתי אומרת דברים נוקבים יותר.

      ***

      סליחה!

       

      טוב, "הדרור", את צריכה להחליט: האם את עדינה או "אומרת דברים נוקבים יותר". האם יש פה פיצול אישיות, או סתם מקרה של התחסדות?

      בקיצור, גברת הדרור, בזמן שמטח של אבנים נוחת על מכוניתך, נראה אותך כותבת "דברי שלום" "אחווה". על איזו אחווה את מדברת, הלא המילה "אחווה" גזורה מהמילה "אחים". האם "אחים" משליכים אבנים? או שנדמה לך שמדובר באורז, כמנהג הלבנונים? 

      וחבל שלא קראת את הפוסט שקראתי לפני כמה ימים ומספר על מקרה אמיתי שבו מישהי חטפה אבן ענקית לתוך חלון מכוניתה ונותרה משותקת לכל ימי חייה. אז אולי תתעוררי כבר? או שאת צריכה לחטוף אבן, חס וחלילה, כדי להבין את המשמעות.

       ראשית דבר!

      לא אדם כמוך ילמד אותי אחווה...נועם ודרכי שלום!

      ****

      "הטון עושה את המוסיקה"...והמוסיקה שאתה מביא דרך מילותיך...צורמת..מכוערת...לא חכמה...ולא מלומדה!

       ***

      דבריך, אלימים ...בוטים...מתסיסים...שטופי שנאה....כאבנים הנזרקות (בלשון ממעטת)

       ***

       לידיעתך:

      נוקב=חודר, מעמיק, חריף,ישיר...ומכאיב

       אילו ישבתי מולך הייתי נוקבת איתך. ישר לפנים! לא הייתי מסתתרת מאחורי הוירטואליה.

      ****

      אני אישה מתפצלת ...מפוצלת...רבת-פנים..עוז ומעוז...

      אני גברת הדרור

      (אימצתי- זה דווקא, מוצא חן בעיני)


      * כמה שנאה יש בצרוף שהבאת :  (כצבע בגדיהם), ותחשוב על זה...

       

      חג שמח לך

      חג שמח לכול בית ישראל!

        13/10/08 07:45:

      יקרה שלי,

      נאלמו מילותיי..

      צמרמורת..

       

      חיבוק...


      כל המציל נפש אחת אפילו ביום כיפור,כאילו הציל עולם ומלואונשיקה
        13/10/08 07:30:

      כן אמת

      קדושת החג חשובה

      קדושת המשפחה קדושה כיפליים

       

      וכשצריך כיפור או מלחמה או 50 אוייבים בדרך לא יעזרו אותנו מלהגיע אל הקרובים לנו מכל

      אני חילוני , חילוני מוצהר , לא הולך לבית כנסת , גם לא בחגים , לא שומר כשרות

      אבל את מה  שאני עושה אני לא עושה בפרהסיה , לא נוסע בכיפור , לא  אוכל ברחוב  מקדש אח החגים של האחרים ותענוג.

       

      אבל כשצריך

      אני הראשון שימחק את הכל כדי להגיע ליקירים שלי, כדי לסייע , כדי לתמוך

      אני איתך פה ב 1000000%

      שי

        13/10/08 07:24:


      לאפרת

      כמה יפה - כמה עצוב ונוגה ....

      יום כיפור ....

      פקוח נפש דוחה ...

      והנפש דואבת דואבת ...

      יהי יום זה מכפר לך על כל

      ותדעי שנים טובות יותר

      חג שמח עם כוכב נוסף ממני

      שלמה

      איזו כתיבה מעולה !!!

        13/10/08 07:22:


      פוסט מרגש מאין כמוהו, כתיבה ציורית המצליחה לעורר תחושות ורגשות חזקים.

      האם היוצאת בציפורניה להגן על גוזליה  ...מצוין.

        13/10/08 07:19:

      אפרת יקרה*

      תמיד מרגשת

      את מעלה זכרונות עבר

      שחררי אותם וחישבי קדימה

      באור חיבי בלי פחד

      קורים דברים שלא תמיד בשליטתנו

      נשיקות וחיבוקנשיקה

        13/10/08 06:32:

      אפרת יקרה,

      הליכה נגד הזרם

      במצבי מצוקה

      מעצימה את התחושות והזכרון.

      ולכן, כל שנה ב"יום הזה"

      תצוף החוויה ותזכיר

      "אהבה ללא תנאים".

       

      כתוב נפלא.

        13/10/08 06:23:
      החרדות הנוראיות שהן חלק בלתי נפרד מאמהות *
        13/10/08 06:16:
      סיטואציה כואבת ומלחיצה שכתובה היטב ואוהב.
        13/10/08 06:08:
      סיפור מחייה של אמא, שתעשה הכול למען בתה הפגועה. מאוד ריגשת אותי, הן בסיפור והן באופן הכתיבה. *
        13/10/08 05:45:


      אפרת

      את כותבת רבת עוצמה

      חזק מאוד

      *

      רותי

        13/10/08 03:56:

      מן  הסתם  נצרב  אצלך   הזכרון

       

      שנה  נפלאה

        נשיקהרגוע

        13/10/08 03:44:


      לא  יכולת  לעשות  זאת  טוב  יותר,

      המצוקה  מעמידה במיבחן  ומחדדת  אהבה.

      לא יכולת  לכתוב  זאת טוב  יותר....

        13/10/08 03:28:
      הייתי עושה בדיוק אותו דבר...נשיקה
        13/10/08 03:27:

      צטט: הדרור 2008-10-12 23:26:38

      צטט: בני יעקבי 2008-10-12 22:59:51

      כן, בארץ שלנו זו מצווה ליידות אבנים על ציפורים. על אחת כמה וכמה, אם הן מחללות, אבוי, את היום הקדוש (מיידי האבנים כמובן מחללים את יו"כ גם כן, אך להם הרי מותר...)

      בקרוב זה יקרה גם בשבתות. ומי שלא מסוגל לראות את העתיד הקודר והשחור הזה (כצבע בגדיהם), מוטב שיקנה משקפיים אחרות, חדות יותר.

      אז אני מציע לכל הציפורים הפגועות - פשוט לנדוד לארצות אחרות, מזמינות יותר, נורמליות יותר.

      כוכב לאפרת על התיאור העדין והמרומז, שלא גלש לזעם. זעם שהיה ממש מוצדק אם היה מתפרץ.

       

      אפרת. מקסים *

      כתיבה פיוטית...מרגשת...נגעת בלבי.

       

      ***

      צרפתי את הציטוט כמחאה!

      לא אהבתי את דבריו...מילים נעדרות שלום...נעדרות אחווה..

      מילים מתסיסות, טבולות בדיו חרחרנית.

      ואני כותבת את מה שכותבת בעדינות..אילו ישבתי מולו, הייתי אומרת דברים נוקבים יותר.

      ***

      סליחה!

       

      טוב, "הדרור", את צריכה להחליט: האם את עדינה או "אומרת דברים נוקבים יותר". האם יש פה פיצול אישיות, או סתם מקרה של התחסדות?

      בקיצור, גברת הדרור, בזמן שמטח של אבנים נוחת על מכוניתך, נראה אותך כותבת "דברי שלום" "אחווה". על איזו אחווה את מדברת, הלא המילה "אחווה" גזורה מהמילה "אחים". האם "אחים" משליכים אבנים? או שנדמה לך שמדובר באורז, כמנהג הלבנונים? 

      וחבל שלא קראת את הפוסט שקראתי לפני כמה ימים ומספר על מקרה אמיתי שבו מישהי חטפה אבן ענקית לתוך חלון מכוניתה ונותרה משותקת לכל ימי חייה. אז אולי תתעוררי כבר? או שאת צריכה לחטוף אבן, חס וחלילה, כדי להבין את המשמעות.

        13/10/08 03:27:

      אפרת יקרה

      התוכן מרגש ונוגע, מאוד נוגע. אהבת אם הינה מעל הכל. אולם, זו שירה? סיפורת? כתוב כשירה, מוצג כסיפורת. האם יהיה זה הסיגנון?

      שלך בידידות

      יורה

        13/10/08 03:14:

      אמא את אפרת

      מצמיתה ומשתקת המחשבה על מצבי קצה

      עברת(ן) נסיון קשה ועמדת(ן) בו

        13/10/08 03:03:


      שמח שיצאת להצלת בתך העדינה.

      חג כיפורים הפך ליום מוזר. נוסעים באופניים וזורקים אבנים. בשנה שעברה גם אני חטפתי אבן. מרגיז.

      נחמד לשמוע סיפור מדי פעם. הרבה יותר אישי.

        13/10/08 01:47:

      היי אפרת,

      כמה עצוב, כמה כואב....

      מהפח לפחת.

      (מקווה שזה סיפור דימיוני)


       

        13/10/08 01:19:


      אני יכולה ממש להזדהות עם כל אות שכתבת,הכתיבה שלך השאירה אותי פעורת פה , פוסט מרגש במיוחד , יש מזל ענקי לגוזל שלך שיש לו הגנה כמו שאת נתת,לצערי אני צופה על הרבה גוזלים שה"נשרים" מצליחים לצוד אותם .....מצד אחד אנחנו חייבים לתת להם ל"צמוח " ומצד שני כל הזמן לגונן ,אני בקטעים האלה של הגנה מתחברת לשיר אחר שלו ....

      עוף גוזל
      חתוך את השמיים
      טוס לאן שבא לך
      רק אל תשכח
      יש נשר בשמיים
      גור לך.

        13/10/08 01:14:

      סיפור חזק.
        13/10/08 01:05:


      אפרתי יקרה,

      שולחת כוכב נפעם ממילותייך להאיר את האם המופלאה שהנך!

      כמה רגישות, יכולת נתינה, אכפתיות, אהבת אם ועוצמה גם ברגעים הקשים והכל לשם המטרה, היה ניתן ממש לחוש את התסריט מבעד למילותייך!

      כל הכבוד על השיתוף ועל האומץ, מי ייתן ותזכו לעוד רגעים רבים בהם תעמוד מול כל העולם אהבה בין אם לבת ותנצח! והלוואי שיהיה זה רק בנסיבות חיוביות ומשמחות!

      ריגשת אותי עד מאוד! תודה לך!

      ליל"ט וחג שמח!


      היא תחת כנפיה של צפור גדולה חסרת אונים אוהבת ומיוסרת
      ואני תחת כנפיה הענוגות לצליל נשימותיה שהלכו ורגעו כאילו זימרו בשתיקה "... היי לי אם ואחות. ..יהי חיקך מקלט ראשי..."

       

       

      זה היה כל נדרי שלנו.
      בין שורותיו הדהדו מתחי האבנים וציוצי שתי ציפורים אבודות בכלוב אהבה של מתכת.


      מה אומר אחרי כל התגובות המדהימות שקיבלת...

       

      מדהימה ש-את,

      ריגשת בממש!!

       

       

      *

       

      חג שמח

        13/10/08 00:44:


      אפרת היקרה

      הסיפור מרגש מאוד, הנושא מדבר אלי מאוד כאמא לילדים כאמא לבנות.

      השימוש במטאפורה של הגוזל מיוחד ומעלה המון אסוציאציות. גם אולי כי

      אני מורה לספרות, לקחת את המקור למקומות חדשים וזה מה שיפה בעיניי.

      יפה מאוד לך

       

      שתהיה לנו שנה של הרמוניה עם הילדים ולילדים. העולם שלנו

       הופך להיות מפחיד מיום להיום..

      שושנה

       

        13/10/08 00:21:


      לא נראה לי כל הסיפור הזה

      נסיעה ביום כיפור מסכנת כל כך הרבה

      ובשביל מה ?

      את לא באמת הצלת אותה ...

       

        13/10/08 00:19:


      מקווה שמאז עברו להן מספר שנים, והגוזל

      למד לזהות דוכיפת...

      נשיקה

        13/10/08 00:12:

      כתבת רגיש ומעניין

      אין כמו אם הסוככת על ילדיה

      כוכב לך

      שוש

        13/10/08 00:05:
        13/10/08 00:03:


      יש לי בעיה,

       

      בכל פעם שאני רואה בעל חיים שסובל אני פשוט נשבר קליל,

      כואב לי שאני לא יכול לשמוע מה כואב להם, כואב שאני לא יכול לדעת איפה הבעיה,

      יש לי כלבה שאני פשוט מאוהב בה, היא כל עולמי ואני רק מפחד ממה שיקרה ביום שהיא תלך לעולה.

       

      פוסט מרגש עד דמעות,

      תודה רבה על השיתוף..

       

      *

        13/10/08 00:01:
      מדהים ונוגע ללב.
        12/10/08 23:58:

      יפה

      חג שמח

      ושבוע נפלא

      לילה טוב

      טלי

        12/10/08 23:58:


      מסע מרגש אל החופש ואל האמת .

      ואומרים שלחופש נולדנו .

      אין חופש ללא כלוב ריק שנשאר מאחור חיוך  

        12/10/08 23:54:
      כתיבה יפה ומרגשת..
        12/10/08 23:52:


      לשחרר את הכאב ולנסות להיות במקום אחר

      מקום של תובנה והבנה

       

      אולי אז יגיע השחרור...

        12/10/08 23:49:

      אפרת סיפור מרגש, פרשת יריעה רחבה שגם אקטואלית ברגעים אלו

      של אי סובלנות בין יהודים לשאינם יהודים, האם גם אנחנו נחשבים ללא יהודים,

       בעיני אלו שסוקלים אותנו לפרקים באבנים,

      אני מתאר לי את הרגשתך תוך כדי נסיעה במתווה האלימות, וחוסר האונים של הבודד במצוקה נוכח אטימות

      של המון מוסת שדבק במסורות ברבריות, האם לא קם צדיק אחד שראה מצוקתך נוכח כל הרשע הזה?

      והרי אילו רק ערבי אחד היה זורק אבן כל העדה שרגמה אותך, היתה מקימה צעקה עד השמיים,

      סוף הסיפור נגמר בטוב נפש דוויה שבאה מנתיב של זוועה מוצאת את בתה שגם היא זקוקה לחמלה וכך שתיהן מכורבלות

      זו בזו בכלוב של מתכת סגור עד מוצאי יום הכיפור

        12/10/08 23:41:


      "אין כמו אהבה של אמא"

      *

      ארי

        12/10/08 23:33:

      מרגש ונוגע

             *

       

        12/10/08 23:29:

      וכמה שהיית קרובה "מקרה עכו".. איך אומרים, כפסע בינך למוות בסקילה

      ואלו לא ערבים, חברתי, אלו בני עמך, אלו שאומרים לך בוקר טוב, ושלום לך...

       

      גיס חמישי יושב בקרבנו, כל המתחסדים למינהם, דתיים ולא..

      שמנצלים את החופה המגינה של הדת " עכשיו יום כפור", ,הכה  בכופרים

       

      היייי... זה לא בדיוק מה שמוסלמים אומרים בדרשות שלהם, ואנו קוראים להם בהמות..?

      מה הם אומרים..

      "מי שלא מאמין בדת הקדושה שלנו הוא כופר, הרגו בהם"

       

      ומה  עושים ההיהודים ," החמודים " שלנו, בדיוק אותו דבר ....

      ולא משנה אם זורקי האבנים, כל השנה אכלו טרף, ולא דקדקו בשום מצווה

      "מה אתם לא  יודעים... עכשיו חג קדוש"...

      וכל מי שלא ילך לפי הדת, דמו בראשו

       

      רק רגע, זה לא מה שהמוסלמים אומרים, ועשו  בעכו????  בדיוק כמו היהודים?

      צטט: בני יעקבי 2008-10-12 22:59:51

      כן, בארץ שלנו זו מצווה ליידות אבנים על ציפורים. על אחת כמה וכמה, אם הן מחללות, אבוי, את היום הקדוש (מיידי האבנים כמובן מחללים את יו"כ גם כן, אך להם הרי מותר...)

      בקרוב זה יקרה גם בשבתות. ומי שלא מסוגל לראות את העתיד הקודר והשחור הזה (כצבע בגדיהם), מוטב שיקנה משקפיים אחרות, חדות יותר.

      אז אני מציע לכל הציפורים הפגועות - פשוט לנדוד לארצות אחרות, מזמינות יותר, נורמליות יותר.

      כוכב לאפרת על התיאור העדין והמרומז, שלא גלש לזעם. זעם שהיה ממש מוצדק אם היה מתפרץ.

       

      אפרת. מקסים *

      כתיבה פיוטית...מרגשת...נגעת בלבי.

       

      ***

      צרפתי את הציטוט כמחאה!

      לא אהבתי את דבריו...מילים נעדרות שלום...נעדרות אחווה..

      מילים מתסיסות, טבולות בדיו חרחרנית.

      ואני כותבת את מה שכותבת בעדינות..אילו ישבתי מולו, הייתי אומרת דברים נוקבים יותר.

      ***

      סליחה!

       

        12/10/08 23:23:


      "ציפור אם", אמרת יקירה?

      לא ולא,

      כי אם "לביאת אם".

       

      סיטואציה מרגשת עד כדי דמעות

        12/10/08 23:22:

      בסופו של דבר יש לנו את היקירים לנו שלמענם  לפעמים באש ובמים גם אם עפו לא בכיוון הנכון
        12/10/08 23:12:

      פוסט עצוב ונוגע ללב.

      אין כמו אהבת אם,

      והידיעה כי בכל זמן ובכל מצב

      היא תבוא לעזרת גוזליה

      כל הכבוד יקירה

        12/10/08 23:12:


      את אמא אמיצה ורגישה,

      אהבתי את האנאלוגיה שבחרת לתאר את הקשר בינך לבתך.

      נפלאה כתיבתך,

      רימונה

        12/10/08 23:11:

      כתיבה מדהימה אפרת.

       

      חזקה, נוקבת, אין מילים!

       

      תודה

       

      סביון

        12/10/08 23:03:

      צטט: איכות אינה מילה גסה 2008-10-12 22:41:17


      איזה כייף שיש לכן אחת את השניה....

      [אגב..אופניים לא היו פותרות את הבעיה?]

      למיטב הבנתי, מדובר היה בנסיעה מעיר דרומית לתל-אביב. איך אפשר באופניים? חוץ מזה, מה זו הכניעה הזו לכפיה הדתית הזו?

       

       

       

        12/10/08 22:59:

      כן, בארץ שלנו זו מצווה ליידות אבנים על ציפורים. על אחת כמה וכמה, אם הן מחללות, אבוי, את היום הקדוש (מיידי האבנים כמובן מחללים את יו"כ גם כן, אך להם הרי מותר...)

      בקרוב זה יקרה גם בשבתות. ומי שלא מסוגל לראות את העתיד הקודר והשחור הזה (כצבע בגדיהם), מוטב שיקנה משקפיים אחרות, חדות יותר.

      אז אני מציע לכל הציפורים הפגועות - פשוט לנדוד לארצות אחרות, מזמינות יותר, נורמליות יותר.

      כוכב לאפרת על התיאור העדין והמרומז, שלא גלש לזעם. זעם שהיה ממש מוצדק אם היה מתפרץ.

        12/10/08 22:56:


      "היא תחת כנפיה של צפור גדולה חסרת אונים אוהבת ומיוסרת
      ואני תחת כנפיה הענוגות לצליל נשימותיה...."

      היי ....ענקית... ציפור גדולה אמיצה ואוהבת.

      יפה מרגש אימהי חם אוהב אחראי באש במים ותחת גשם אבנים

        12/10/08 22:55:


      כמה טוב לה לציפור הגוזלית שלך

      שיש לה אותך מנחמת ותומכת

      שיש לה אותך כמקלט לראשה

      ברגעים כה קשים.

      ריגשת

        12/10/08 22:55:
      יפה את כותבת את עצמך! לא חוויתי עדיין את טעם האמהות, אבל נראה לי שאין חרדה גדולה יותר מזו- להרגיש שילדך נפגע, חסר אונים, לא מוגן.
        12/10/08 22:47:

      היי לי אם ואחות*
        12/10/08 22:41:


      אפרת הרבה עצב וכאב,

      כתיבתך מציפה קופסת זכרונות,

      ומראה שמראה מראות חיים שלמים....לאורך השנים,

      תודה יקירה,

      מחבקת אותך

      רגישותך מרגשת את הלב!

      באהבה רבה, שלך דליה


      איזה כייף שיש לכן אחת את השניה....

      [אגב..אופניים לא היו פותרות את הבעיה?]

       

        12/10/08 22:37:

      שירו של אברהם פריד, הזכיר לי את השיר שלך... תודה.נשיקה


      http://www.youtube.com/watch?v=pmHHQS48N5U&feature=related

       

      אני הוא עץ מאוד זקן ושבע ימים
      ראיתי כבר רוחות עזות ורעמים
      אתה עלה קטן מתנועע
      בטוח בעצמו, הכל יודע
      קח איתך צידה לדרך, את נסיוני
      אל תזלזל, אולי זה כל מה שיש לי
      כי יש ימים יפים הכל פורח
      ויש שעות קשות הכל בורח

      תחזיק חזק עלה קטן שלי
      כי לא תמיד הכל בחוץ בהיר
      ורוח סער וסופה קרה
      תזכור ותתחזק אני איתך!
      תחזיק חזק עלה קטן שלי.

      ולא תמיד הכל נכון הכל מובן
      חיים זה לא שיעור חשבון זה גם מבחן
      עכשיו עלה קטן הכל רגוע
      אך מרחוק אולי ענן מגיע
      קח איתך צידה לדרך את ברכתי
      חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד
      וכשהשמש אל הים שוקעת
      אל תדאג מחר היא שוב זורחת!

      תחזיק חזק עלה קטן שלי
      כי לא תמיד הכל בחוץ בהיר
      ורוח סער וסופה קרה
      תזכור ותתחזק אני איתך!
      תחזיק חזק עלה קטן שלי.

        12/10/08 22:37:

      את אמא מרגשת...

        12/10/08 22:36:

      אמא אדמה,

      מדהימה!

      מחזקת את החלטתך,

      לא היתה אפשרות אחרת..

        12/10/08 22:36:


      הכמיהה לגונן

      גם אם הגוזל כבר למד לעוף

      רגשת.

        12/10/08 22:35:


      איזה אומץ!!

      כל הכבוד!!  *

        12/10/08 22:34:

      Wow
        12/10/08 22:33:


      החרדות לילדינו הם אחד הדברים הקשים.

      לבי אתך.

        12/10/08 22:23:

      נהגת נכון שיצאת לגונן על הגוזל שלך.

      מקווה שהכל בסדר.

      חג סוכות שמח.

      נטולת * אשוב

        12/10/08 22:22:
      עצוב!..........ואת כמה נפש גדולה ויפה יש לך:)))*
        12/10/08 22:19:

      מלטפת..

      גרמת לי לרגעים להניח בצד את הכעסים בהם שבוייה ולהיזכר בכנף מרוטת נוצות שמכסה בחמימות!

      תודה!

        12/10/08 22:16:

      ארץ ציון ירושלים

      ה"חופשית"

        12/10/08 22:08:


      את ציפור שנתנה לגוזלה לעוף

      ככל שהגביה עוף

      הנחיתה היתה קשה

      לך וגם לה

      יום כיפור היה יום של חשבון נפש

      וטוב שהיית לצידה!

      שתדעו גם שמחות בשנה שרק החלה!!!

        12/10/08 22:06:

      אפרת היקרה,


      סיפור כ"כ מרגש ועצוב.

      כ"כ הזדהיתי עם דמות האם, שרוצה לגונן על הגוזל שלה.

      כתיבתך נפלאה ונוגעת ללב.

      חג שמח.

       

      ורד

        12/10/08 22:05:
      מרגש כל כך*
        12/10/08 22:03:

      הלכתי לרגע לאיבוד גרמת לי לראות הכל בתמונות להתנתק יפה יפה
        12/10/08 22:03:

      אפרת...

      זה כל כך עצוב. כל כך.

      כוכב , קודם כל כי את אימא מדהימה ומופלאה שבאמת ידעה להיות שם באמת.

      וגם על החשיפה הלא קלה.

      וגם על הדרך בה העברת חוויה לא קלה.

      קראתי 3 פעמים ועדיין קשה לעיכול ומרגש.

      אחד הפוסטים היותר נוגעים שקראתי לאחרונה. ואני כותבת עם לחלוחית בעיניים.

      אוהבת

      דנה.

        12/10/08 21:59:

      יש אהבה באושר

      ואהבה בעושר

      הבחירה בידנו

      באהבה

      חג שמח

      ארכיון

      פרופיל

      אפרת Jeki
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין