המשך מהפוסט הקודם, שהסתיים במשפט: בשעה 1700 שעה לאור אחרון, לוקחים החלטה פיקודית להשאר ללון במערה. ----------------------------- חצי הפתח סגור באבנים. מגרפים בידים את ערמת השלג - החוצה, פורשים על הפתח את האוהל - שוב באדיבות האמריקאי, פורשים המזרנים על הרצפה והופס לתוך שק השינה והגטקס. בסדר הזה. הנעלים והגרביים הרטובות נשארות מחוץ לשק השינה. חשוב לזכור לפתוח את כל השרוכים עד הסוף כדי שהנעליים תקפאנה במצב פתוח. האמריקאי מבשל מרק איטריות אותן אוכלים ב"מקלות סיניים" שתי יתדות של האוהל לאיש. (טוב אז שכחנו לקחת מזלגות אז מה). אוכל חם! כיף אמיתי. לסיום - ביסקויטים. מחר יהיה יום קשה מאד כי העקבות הטשטשו כמעט לחלוטין. מחליטים לקום ב 10:00, כשכבר תהיה שמש ולא נקפא למוות. ישנים סנדביץ'. וילי ואני ראש מקביל לראש ובינינו רגלי האמריקאי, שנאלץ לסבול את רגלינו משני צידי ראשו. בערך שבע בבוקר. אני צורח לתוך אזנו של וילי שנמצאת 30 ס"מ ממני: "קום! אנשים!" מתחתינו באוכף, מפלסים בקושי דרך בשלג עד המתניים, בחור ובחורה. אחריהם עוד אחד, הולך ושוקע, הולך ושוקע ובסוף זוג גרמנים. הללו מצוידים כמעט כמו היפנים משלשום בכל הדרוש להשרדות בקוטב הדרומי. כל הלהקה הזו כובשת לנו את השביל בו נוכל לרדת עד ה"ישוב" הראשון. כשעה הליכה. (יופי, כל יודעי החשבון לא לתפוס עלינו תחת, שעה בתנאים של הבוקר עם השביל הכבוש, בתנאים של יום קודם כנראה שלש שעות ובחושך). קצת קשה להתארגן כי צפוף וקר ולא ברור אם קודם נועלים את הנעלים הקפואות שמיד מקפיאות את הרגלים ואח"כ אורזים את התרמיל, או שקודם אורזים והנעלים בסוף. עד שפה ועד ששם כבר שמונה, יוצאים לדרך. על ההתחלה וילי שוקע עד הראש: הרגלים לא נוגעות באדמה מוצקה ובמשך כדקה הוא "שוחה" בשלג עד שמצליחים למשות אותו. כפפה אחת הלכה לאיבוד וצריך קצת לעסות לו את היד, אבל זה כל הנזק. כל הזמן מתחלפים בהובלה כי הכי קשה לראשון. גולשים בדרדרת - אבנים! לא שלג! ומגיעים לבית בודד - פדי, ה"ישוב" בצד השני. שותים ואוכלים משהו חם ואודרופ אל מאננג. עכשיו גועל נפש של מזג אויר ובטח ניתקע פה לשלשה ימים, אבל העיקר - עברנו! המכתב יישלח מתחנת הדאר הבאה בתאריך לא ידוע. |