המשחק השני התחיל ב-22:00 כי עכשיו עדיין שעון קיץ בארה"ב, ונראה כאילו רק אני ידעתי על זה. טוב, אולי עוד כמה משוגעים ברחבי המזה"ת (המצב הנפשי ותחנת הטלביזיה), אבל איזה כיף זה לחשוב שהכל נמצא שם בשבילך, ושליגת הפוטבול הזאת, בהיותה לא מעניינת כמעט אף אחד במקום שבו אני חי, ועל אף היותה מעניינת מאד הרבה אנשים במקום שבו אינני חי - יצרה מעין בועת סלון שבה אני מתבוסס ומתבשם, מחשב תחבולות וענינים הקשורים למיקומים בליגה (איזה כיף! מינסוטה הצליחו לנצח שוב! קבוצה שאני אוהד מאז שאחת מבנות זוגי, אי שם בשנות העשרים השאילה לי חולצה שלהם שנשלחה מאמריקה ע"י איזו דודה).

    ובעצם מה אכפת לי - כל שנה בין החודשים ספטמבר לינואר, בכל יום א' (כמו הסרט Any given sunday) נתון במין הזיה שאין לי מושג איך הגעתי אליה, עם מספר מצומצם של שותפי-סוד לעולם הזה של הפוטבול, שבו אני צופה ואיתו אני נרדם וקם..

אולם בניגוד לנושאים אחרים כמו כדורגל לסוגיו או מוזיקה, כאן אין אני משים עצמי כמבין או יודע, אלא דווקא כצופה טיפש להכעיס, פתי כזה שמקבל הכל בהבנה ורק רוצה את הריגוש השבועי שלו ללא ידיעת הטריוויה של מי בא מאיפה ומה הסטטיסטיקה של משהו.

   מפליא לעתים איך אפשר לחיות בכל כך הרבה עולמות ומציאויות של תפיסה עצמית בו זמנית. לרגע כאיש רציני ועובד, אב לעתיד וטיפוס מבוגר, תוך כדי התגלמות הטייל האולטימטיבי במדבר, החקלאי, הפילוסוף שחושב עצמו, אדם שחושב גבוהה גבוהה, אך בהיותו צופה במשחק הממכר הזה, תוך כדי שרוב חבריו טוענים כנגדו אודות "גברים בגטקעס" המשחקים בשעמומון בלתי נגמר שרק נעצר כל דקה וקצת - הופך לאחרון הרד-נקים מול הקופסא.

   והיום אודות ליין שנכנס (גמרנו יחד שני בקבוקים באיזה שעתיים) גם לא נראה שאפשר לקדם את המחשבה לאן שהוא, אבל הוא בכל זאת מאפשר צפיה נוחה וחסרת ציפיות בדבר הזה, בעוד בת זוגך צוללת אל עומקי השינה.

  שהרי כל זאת אינו אלא סיפתח אלי מחשבה מהסוג הבריא והצלול ביותר -  אכן,  נשארת ילד. למרות כל מה שנראה. ורק אתה יודע זאת לעצמך ולעוצמתך.

אבל אולי זה בעצם כל העסק, בגיל, במצב ובמעמד הקיים.

ליל מנוחה וקדימה הפועל (כי בתוך עמנו אנו חיים, ומי יתלהב מהתוצאות בפוטבול מחר בבוקר חוץ ממני...)