בנובמבר 2005 החלטתי לעזוב את אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. לימודי התקשורת והפסיכולוגיה כמעט הגיעו לסופם. היה לי ותק של שנתיים באגודה בה הייתי ראש מחלקת ההסברה, קצת ניסיון ביחסי ציבור, הרבה ניסיון בפולטיקה בקמפוס ולימודים של פלנינג ב"בצפר" של איגוד חברות הפרסום, שעוד היו באיבם.אבל מה אגיד? עם האוכל בא התיאבון, וכשהתחלתי להכיר את עולם הפרסום לא היה לי ספק שזה מה שאני רוצה לעשות.

אז התחלתי לשלוח קורות חיים, בהתחלה במשורה, ולהפתעתי – כבר בראיון הראשון שלי התקבלתי! אמנם לא לתפקיד פלנר, אבל קיויתי שגם בתפקיד של תקציבאי (במשרד פרסום בינוני אליו התקבלתי) אוכל לעסוק באסטרטגיה ואולי להתקדם משם.אבל הופתעתי כשהובהר לי שצריכים אותי כאן ועכשיו. ואני עוד עובד באגודת הסטודנטים, וייקח לי חודש עד שהמועצה של האגודה תבחר מישהו במקומי וגם צריך חפיפה... נאלצתי לותר על ההזדמנות.

והנה ידידה שלמדה איתי ועבדה במקאן סיפרה לי שמחפשים שם אנליסט (ככה קוראים במק'קאן לעוזר פלנר). והציעה לי להעביר קורות חיים. העברתי ובאמת זומנתי לראיון (בעזרת ההמלצה החמה של הידידה שבאמת לא דיברתי איתה הרבה זמן ואני מקווה שהכל טוב אצלה).ראיון מעולה!... נראה שהצלחתי מאוד להרשים. אני צריך אמנם להגיע לראיון נוסף במשאבי אנוש אבל אם לא יהיו הפתעות... אוכל כבר להתחיל את העבודה, רק הובהר לי – שהם צריכים מישהו ממש לעכשיו.

הפעם כבר לא לקחתי סיכונים, למרות שההורים אמרו שאין דבר כזה לעזוב עבודה לפני שיש עבודה אחרת ואיימו שהם לא יעזרו לי בכלל אם אני אהיה תקוע בלי משכורת, עזבתי את האגודה. זה לקח בערך חודש עד שהמחליף שלי התחיל לעבוד וגם עשו לי מסיבת פרידה מרגשת מאוד. ממקאן ביינתים לא חזרו אלי – הם היו עסוקים באיזה מכרז לביטוח ישיר.והנה לקראת סוף פברואר – כשהתקשרתי שוב לברר מה קורה עם הראיון השני שאליו הוזמנתי, סיפרו לי שאין צורך כרגע(!)... אבל הם ישמרו את קורות החיים שלי. (אני כזה שנון – הבנתי שיצאתי קרח מכאן ומקאן)

נבהלתי, אבל רק לרגע. יש פיצויים מהעבודה הקודמת ויש קצת חסכונות. ביינתים כל ראיון שהיה לי היה ממש טוב. החלטתי לשעוט קדימה.כך, חלפו להם הימים. מלבד הלימודים בבצפר הייתי עושה רק עבודות קופי מזדמנות. החסכונות נגמרו, החברה שלי עזרה לי בתשלומי השכר הדירה ולקחתי הלוואה מהבנק.

את קורות החיים שלי שיפצתי והם היו תותחיים.

כל בוקר הייתי קם, נכנס לאייס ול"וונט-אד". נרשמתי גם בסוכניות כח האדם לפרסום וגם ביקשתי מהבצפר שיעזרו לי למצוא עבודה. ובאמת, הייתי מגיע לשניים-שלושה ראיונות לפחות בחודש. רואיינתי בבאומן (ראיון נורא, הייתי חולה), בראובני פרידן (פעמיים, דווקא היו מאוד נחמדים), באדלר חומסקי (שלוש פעמים), ובפוגל-אוגליבי (צביה מקסימה), נפגשתי עם ספי שקד שנתן לי מטלת מבחן שכנראה לא עשיתי משהו. הייתי גם בזרמון (ראיון ל-ע.תקציבאי, הייתי די מיואש) ב-TBWA (כנ"ל, כנ"ל) וגם בJWT (תקציבאי, דווקא היה נראה מעניין) ושוב במקאן.

בקיצור, לא נשארו הרבה מהעשיריה הראשונה שעוד לא עברתי בהם (נדמה לי שרק גיתם, שלמור וגלר-נסיס). התחלתי להגיע לראיונות למשרדים קיקיוניים שהציעו לי התמחות בלי לשלם כדי שאני אקבל 4,000 ברוטו אחרי חודשיים (לא מגזים!). במקביל בלימודים בבצפר דווקא פרחתי. קיבלתי ציון לשבח מנעם מנלה על עבודות הקריאטיב שלי, ציונים גבוהים על כל העבודות, המצגות והמבחנים והמון חיזוקים חיובים מהמורים והאנשים שלמדו איתי.

כמה עובדות החלו לחלחל אל ראשי:

עובדה ראשונה: אני כנראה לא עובר ראיונות מי יודע מה טוב.

עובדה שניה: מצד אחד אני מנוסה מדי לתפקידים של עוזר. אחרי התפקיד שלי באגודה, אני עלול למצוא את עצמי קורא ומסכם בלי שלאף אחד אכפת מדעתי. שיכנעתי את עצמי שזה יהיה בסדר והמוטיבציה שלי תתגבר על התסכול – אבל זה כנראה לא היה נכון וכנראה שגם האנשים שראיינו אותי ראו את זה.

עובדה שלישית: מצד שני – אף אחד לא ייתן לי תפקיד של פלנר בלי ניסיון קודם. זה שהבצפר של איגוד חברות הפרסום מגדיר את עצמו כ"מקביל לשנה ניסיון" זה משהו שאף אחד בתחום לא מאמין לו. למרות שהיום אני יודע שהכלים שלמדתי בבצפר פשוט עושים את כל ההבדל ואני מבין בשיווק ובאסטרטגיה, לפחות בהיבטים המעשיים, יותר מאנשים שלמדו תואר שני במנהל עסקים – זאת הבטחה ש"הסיבה להאמין לה" לא מספיק חזקה. אני חושב שזה בגלל שיותר מדי בוגרים של "הבצפר" באמת לא מנצלים את הלימודים כמו שהם היו יכולים. וגם לא תמיד בעלי המוטיבציה ואהבת הפרסום שאותה פשוט אי אפשר ללמד.

בכל אופן, מצאתי את עצמי מיואש, מובטל, עני ובמלכוד 22: מנוסה מדי לעבודות עוזר, לא מספיק מנוסה לתפקיד של פלנר. חבר נתן לי כמה עבודות קופי בחברת האינטרנט שלו וכל מה שנשאר לי לקוות, אחרי יותר מחצי שנה של חיפושי עבודה – שהבצפר ישלח אותי לסטאז' במקום שירצה שאני אשאר בו.זהו זה.

פוסט ארוך. הפוסט הבא יספר על איך בסוף מצאתי עבודה -  ואני כבר אתן הסוף הטוב:

 It was all worth it