1 הפער בין דחפיו של האדם לבין יכולתו להבינם או להוציאם אל הפועל הוא מקור לא אכזב לרעש רקע תבוני ורגשי. הפער הזה איננו ניתן לסגירה, ראשית מכיוון שליקום הפיזי יש חוקים וחוק - כל חוק - מניח תופעות משני עבריו של קו דמיוני כלשהו - "אפשרי" ו"לא אפשרי", "מתקבל על הדעת" ו"איננו מתקבל על הדעת" וכיוצא באלה. שנית, הפער הזה איננו ניתן לסגירה משום שהנפש היא סך כל התהליכים המוכלים בה והיא איננה דבר מוצק: העולם החומרי אינו יכול להדביק את קצב ההשתנות שלה. לבעיה הזאת נקרא, בפשטות, "הפער". 

2 נדמיין משחק דמוי-שחמט עם המוות, משחק שכלליו מכתיבים ריצה של שעון עצר. שעון העצר מוזנק לפעולה כשמתחיל מעשה מודע ובעל משמעות (כלומר מעשה שנעשה מתוך בחירה מושכלת ובעל השלכות מהותיות למהלך המשחק), ממשיך לפעול במקביל להתמשכות המעשה המשמעותי, ועומד ממהלכו עם השלמתו של אותו מעשה.  

לכדי כמה "זמן ממשי" שכזה היו הופכות שמונים השנה שלנו, לו היה משחק כזה אפשרי? וכמה מהן היה נחתך החוצה כסרח עודף (למשל התרחשויות שאינן תלויות בנו, הזמן שישנו והמנהגים שקיימנו מכח אינרציה)? ובאופן נפיץ אף יותר, האם קיום שאיננו תלוי בזמן עשוי לרוקן את חיינו מתוכן - משום שאין רציונל או השלכה לבחירה ולהעדפה במקום שבו הכל ייתכן? ואם כך האם חיים נעשים בעלי משמעות רק משעה שהם קצובים? או שאולי קיום שאיננו מוגבל בזמן היה מאפשר לנו תבונה שאיננו מסוגלים לה כעת, כזו שהייתה מיישבת סתירות אלה באמצעות מישור תודעה נעלה יותר?

השאלות האלה היו פתוחות מאז ומעולם, הן נידונות להישאר כך והן מקור נוסף לחוסר השלווה הכרוני של האדם. להן נקרא, במשותף, "בעיית הזמן האבוד".

3 מדוע מקננים באדם יצרים אם אין אפשרות להביאם על סיפוקם המלא?

האם מיתון דחפים לא היה אמור להיות אחת מדאגותיו הראשונות של תהליך אבולוציוני כלשהו - הרי מה כמו התסכול שבחוסר יכולת לממש מאוויים מסוגל לדכדך ולהטריף את דעתו של האורגניזם עליו - האם אין בכך משום פגיעה  בשרידותו?

אולי כן ( מה שמספק לנו עוד חידה). אך בלעדי מרחק ניכר בין  המתרחש במחשבה לבין הקיים במציאות לא תיתכן השראה: השראה, כל סוג של השראה, ניזונה מצורך (מצב שבו ממומשים כל הדחפים כולם שולל את אפשרות הצורך -  וממילא גם את ההשראה).  

ארבע תנועות אנושיות מרכזיות משתמשות בהשראה הקיומית הזאת (זו שנובעת ביסודה מ"הפער" ומ"בעיית הזמן האבוד") כמנוף: המדע, האמנות, הדת והפילוסופיה.

בעוד שהמדע איננו מתייחס לעצם "הפער" ואיננו עוסק בו (לפחות לא באופן ישיר), תוך קבלתו כרכיב מוחלט וקבוע של חיים תבוניים, האמנות איננה חדלה, באופן מודע ושאיננו מודע, מלהתעסק בפער הזה, מלנסות להגדיר, לנסח, לתחום, ואולי אף לבטל אותו: באופן הזה אמנות, בתפקידה (האידיאי) כדוברת של מה שמעל ומעבר ללקסיקון המוגבל שהקיום הפיזי מחייב (לצד הבעה טהורה של אותו לקסיקון ממש) היא טעם החיים: טעם על שני מובניו - תכלית (בשרתה אותנו כמכונה לצמצום "הפער", על ידי הבעה של מציאויות חלופיות – דומות לשלנו בכל או מומצאות לחלוטין) וסיבה (מכיוון שרק היא יכולה לתת ביטוי ומשמעות לעצם קיומו של הפער).

מנקודת המבט הזו אמנות היא התווך בין האדם המנסה להתגבר על "הפער" ועל "בעיית הזמן האבוד" ובין שלמות הרמונית גבוהה יותר.  

4 הרעיון הדתי במהותו של אלוהות מתמידה-לבחון  ושל החיים שלאחר המוות, האם לא ניתן לחשוב עליו כעל נסיון לפתור גם את "הפער" וגם את "בעיית הזמן האבוד" שלא באמצעות שימוש בכלים פילוסופיים, אומנותיים, או מדעיים? הרי מהו גן עדן אם לא סביבה שבה סכום הדחפים אינו עולה על זה של האפשרויות, באופן שמעניק משמעות גבוהה יותר הן לקיום והן למימד הזמן – משמעות שאיננו מסוגלים להכיל בעולם הזה, כל זאת תוך כדי מתיחה של "הזמן הממשי" (הזמן שבו שעון העצר רץ) לכדי חיים שלמים, על ידי רעיון עבודת האל שנוכח בכל אספקט של חיי האדם?   

ניתן לומר, אם כן, כי רעיון האלוהים המעורב-בבריאתו והחיים שלאחר המוות הם דרך דתית ליישב הן את "הפער" והן את "בעיית הזמן האבוד", בעיות שלעולם אינן זרות לתפריט הרוחני - והפסיכולוגי - שלנו.  

5 איננו מסתפקים עוד בהסברים דתיים, והבעייתיות שלהם גלויה וידועה כבר לפחות כמה מאות שנים: פילוסופיה נדמית בעינינו קרה ומרוחקת מכיוון שלעולם אין היא נועצת את שיניה בכאן ובעכשיו הפועמים והחיוניים, אלה הבוערים בבטננו יותר מאלף שאלות תיאורטיות על מהות החיים, הכאן והעכשיו שאנחנו תופשים באופן בלתי אמצעי דרך חמשת החושים (והאינטואיציה) שלנו. המדע אינו יכול לפתור בשביל האדם את הסוגיות ש"הפער" ו"בעיית הזמן האבוד" מציבות לפניו מכיוון שהוא ניזון מהדחף אותו הוא מבקש לכלות -  הסקרנות האנושית: הרי מה עומד בבסיסה של האובססיה המדעית אם לא הרצון להסביר ולהדגים ולהבין ולממש הכל?

והרי ברי לנו, באופן מופשט ואסוציאטיבי, בלי צורך בחישובים מסובכים, ש"הכל" איננו יכול להיות מוסבר, מודגם מובן או ממומש, ושהתאוות שלנו גדלות יחד איתנו, במורכבות ובווליום, כפרטים וכמין: מבחינה זאת, האם ראיית המדע (מאנתרופולוגיה ועד קיברנטיקה) כתמציתו של המעשה האנושי לא הופכת אותנו, בעצם, לכלב המבלה את חייו במרדף עתיר נביחות מדושנות גאווה ועונג אחר זנבו שלו?

לא המדע לא הפילוסופיה ולא הדת, אם כך, יכולים להשביע את שלל רעבונינו ותשוקותינו, והכמיהה האנושית, זו הנובעת מהטריז התקוע לאין קץ בין מה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו לבין מה שידינו מסוגלות להביא לכלל מימוש, ובין שני אלה לשעון העצר שאיננו חדל ממהלכו, כמיהה הממשיכה כל העת ליילל אל ירחים מתעתעים, איננה מוצאת ולא תמצא מזור לא בתפילה, לא בנוסחה ולא בניתוח אנליטי.

הפער שבין עולם המחשבה לעולם החומר ותודעת הזמן - לא הולכים לאף מקום, הם בשר מבשרה של תודעתנו הקיבוצית והפרטית ולכן אנחנו, בכל העתידים הנראים לעין, נמשיך לעמוד מוקסמים מול הציור, ללוות את הריקוד במבט משתאה, להתבונן מהופנטים בתמונות, להאזין מכושפים לצלילים, לקרוא מתפעמים את השירה ולמאן להניח מידינו את הספר - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - עד סוף הסיפור.