ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
חודשיים בערך מאז שהעליתי פוסט אחרון. ולא שלא קרו דברים – נהפוך הוא. אולי קרו יותר מידי. איכשהו הזמן שלי והקפה שלי סרבו להסתנכרן. משהו בעדכון האוטומטי הסתבך, ומאותו רגע, בדומה להרבה הרגלים בחיים (שלי לפחות...), מה שהונח בצד – נשאר בצד. לפחות עד שיבוא מישהו ויבעט אותו משם. כמו להפסיק שיעורי גיטרה, או לפספס שלושה אימונים בחדר כושר - ההנחות הקטנות האלה לעצמנו לא נגמרות טוב. אז הנה, ברבות טיפונת פחות משישים יום נראה שמפלס המים הגיע גבוה מספיק בשביל לייצר איום הצפה, ואחת הדרכים המעניינות לרוקן היא החוצה – אז here goes. יש משהו משחרר בדיבור בעיני. שאפקט של תרגום המחשבה למילים הוא מקסים.
יש משהו כל כך בריא במנגנון של מילים לפעמים (למרות ההגבלה ה- built in שלו, של היצמדות רבה מידי למוסכמות מילוליות והבעתיות) – שהסדר שהוא יכול לייצר במחשבה הוא חד פעמי. השלב המתקדם יותר של הסדר הזה הוא ההורדה לכתב. לא רק לתרגם מחשבות למילים, אלא לטקסט סדור, כזה שיש לו אקספוזיציה, בשר, שורה תחתונה ולעיתים גם אפילוג. הגיג מובנה. ניהלתי השבוע כמה שיחות מעניינות. היות והעסקים באפריקה בימים אלו נעים בקצב של ריקוד שבטי אפריקאי (ותאמינו לי – צעד קדימה ושניים אחורה זה מסודר לעומת הכאוס הזה...) – נשאר לי להתרכז בשיחות מעניינות. וגם בשיפוץ. אבל אליו נגיע אחר כך.
אחת השיחות התחברה לי בדיוור ישיר למוח. הישר למרכז החשיבה. כבר שבועיים אני מנסה להתחיל חיבור שכותרתו – what matters to you the most and why.
אגב, לתוהים מבניכם – לא צנחה עלי מוזה ספרותית, אלא צנחה עלי מחשבה לעשות MBA ב- Stanford. מחשבה, מהסוג שבכדי לממש צריך לכתוב חיבורים. ככה זה עם application לאוניברסיטאות מובילות בארה"ב – הכניסה לסופרים בלבד. או לפחות לכאלה שיש להם משהו מעניין לספר.
מהון להון, הייתי בשיחה שנורתה לי למרכז המוח. בעודי נותן עוד נאומון חוצב להבות, נשאלתי למה אני כמו שאני.
זה הזמן לכוכבית עבור המצטרפים החדשים. אני... אני........ אני אני. וזה בדיוק עצם העניין. מה לעזאזל מניע אותי? מה גורם לי לרצות לרוץ הכי מהר? הכי רחוק? הכי שונה? למה תמיד הרצון האינפנטילי הזה לבלוע את העולם? לנסות להציל אותו? לחלק? לתת? לעזור? מתי לשבת על התחת ולהירגע קצת יצא מהאופנה? ולמה? אם אני אמקד - נשאלתי אם אני ככה, כמו שאני (ואלה שלא מכירים – תרימו טלפון או מייל – בסה"כ אני באמת בחור בסיידר...) כי אולי קל לי יותר לתת מאשר להתמודד מול עצמי. אינסטנקטיבית - בחיים לא. אני, מר גב-גבר בכבודו ובעצמו, יכול להתמודד עם כל דבר. פשוט במקרה, היום בחרתי להציל את העולם. היה לי זמן פנוי. מחר אני אבחר להכין נקניקיות. מחרתיים ללמוד לעוף. בקטנה. אבל אולי האמת יותר מורכבת?!? אולי זה חלק מהדרייב?
לא באמת יודע. השאלה היא כמה זה חשוב. עניתי שיכול להיות שאני כמו שאני באמת כי זו הדרך שלי להתמודד – להוציא את האנרגיות החוצה ולשרוף אותן שם במקום לכלות אותן בפנים. שאני חושב שהחיים שלי מזהב טהור יחסית, ולכן אני יכול להרשות לעצמי. טענתי שבהשוואה החוצה - אני לא חושב שאני יכול להתלונן. צר לי. אבל אין כזו אפשרות. שהבחירה שלי היא להתמקד בלעשות ולא בלדבר על זה. והאמת אני לא יודע. ויותר באמת – חשבתי על זה המון וזה לא משנה. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאני יודע מה עובד בשבילי. אני מתחיל להבין במה אני טוב. אני ממש מתחיל להבין במה אני לא. אני יודע מה עושה לי חיוך. אני מכיר את מה שמעלים לי אותו. והבחירה שלי – עד כמה שהדבר בידיים שלי, זה ללכת עם האינסטינקט. לתת החוצה, כי זה עושה טוב בבפנים. יש המון דברים שחשובים לי באמת. יש המון דברים ש- Stanford בטח ישמחו לשמוע. יש כנראה סוג של פער בין השניים. בעיקר יש מצב שזה לא ממש משנה. לי. אני עוד מעט בן 28. יש כנראה שאלות שאני מתעלם מהן בדרך. לפחות אני מאמין שאני מתעלם מהן במודע. גם זה משהו. כתבתי כאן בעבר שלא להכל יש תשובות. מאידך ישנן תשובות ללא מעט דברים.
אני עושה כי אני יכול.
כי ישנה לי הזכות, היכולת ובעיקר הרצון. אני עושה בשבילי. לא יודע אם זה יספיק לחיבור שלי ל- Stanford. לא ממש עקרוני בעיני. אני הולך להיות אני. אין לי שום בעיה עם זה. ואם לתת החוצה עוזר לי בלהתמודד פנימה? שיהיה. את הזמן אני אשקיע בכיוון אחד. קדימה. אני רוצה למתוח את הגבול. לקרוע את החבל. לחצות את הקצה.
יהיה שמח. וגם אם לא תמיד – לפחות יהיה שלי. שיהיה לכולנו רק טוב ולמי שטרם השתעמם למוות – יש פה אחושילינג רשימה של המלצות. חלומות פז, עידו מי אמר המלצות ולא קיבל?!?
וזהו בינתייים. אבל יהיו עוד. תמשיכו לבקר, עידו |
amazing grace
בתגובה על המסיבה של אבא
e_lan
בתגובה על תל-אביב-לודז'-ניירובי. קו אווירי.
המנוי אינו זמין כעת
בתגובה על עשרים ושמונה. סיכומון קצרצר.
ירון חקלאי
בתגובה על מסיבתיומולדת!!
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כבר חטפת רגליים קרות?... :)..
עידו, זה רעיון נהדר.
אני חושבת שאם תכתוב בדיוק את מה שכתבת כאן, עם מעט יותר דוגמאות להישגים שלך, להתלבטויות שלך ולשאיפות שלך, ואם תחבר את המשפטים המושלכים זה לזה, זה ייקח. כי זה בדיוק מה שאתה רוצה לומר שם.
ושמעתי שמקסים שם. הלוואי שיצליח לך.
שיפוץ זה לא סתם משרה מלאה אלא כמעט תואר (+אשפוז כפוי חינם).
אני זוכר שכששאלו אותי במהלך השיפוץ אם אני "רואה את הסוף", עניתי "כן, בעיקר את הסוף שלי"
העיקר שעברת את זה בהצלחה.
אה כן, ובהצלחה בסטנפורד. (קצת רחוק, לא?)
ביחד: בהצלחה!
הדרך להנות עבורך היא דרך הנתינה
וזה יפה , אני מעריכה שאתה עושה
ושלא על מנת לקבל , אבל אתה יודע..
שמה שאתה שולח לסביבתך,
זה מה שיחזור גם אליך ,לפחות בסיפוק עצמי.
בהצלחה בסטנפורד.
מבלי להשוויץ (אחותי תקרע אותי על זה)- אחותי כנראה מועמדת למלגה לדוקטורט שם.
אין מה לומר- הגנים נשארים במשפחה.. :)
איזור חביב. אבל משעמם לגור שם (אבל אחלה חנויות ממש ליד.. )