אני יושבת לי בלילות וחושבת על כל מה שעברתי בחיים ותאמינו ,עברתי הרבה ב-37 שנותיי.

הרבה סבל,הרבה מוות מסביבי,מערכות יחסים טובות ומוצלחת ואחת כושלת שם נישברתי.

אבי נפטר מסרטן כשהייתי בת 8 והחיים לפתע התהפכו ,לא שהיה כל כך טוב לפני יש חלקיקים של זיכרונות מאותה תקופה,טוב בגלל שהדחקתי את הכל ולא סתם.

אבי סבל מאוד במהלך מחלתו ודעך מיום ליום ואני הילדה בת ה5,6 לא הבינה למה הוא החל להתנהג כמו שהוא התנהג

הוא הפך להיות מטורף ,זרק כל דבר שעמד לצידו,צעק מכאבים ,למרות המורפיום שהוא קיבל בקביעות.

הפך למפלצת שלא הכרתי ,מישהו זר ,מופרע והכי הכי מפחיד פחד מוות.

נהגתי להסתתר ברחבי הבית בכדי שהוא לא ימצא אותי ויוציא עליי את זעמו,אבל תמיד הוא מצא אותי ...

כאשר הוא נפטר לבסוף לאחר 3 שנים מהגיהנום,נשמתי לרווחה ,הרגשתי כאילו יצאתי מהכלא ,משוחררת ,יכולה לחזור להיות ילדה בת 8 ולשחק עם חברים.

החיים התאכזרו למשפחתינו הקטנה ,גדלנו בעוני מאחר ואימי נאלצה לעבוד שעות רבות בכדי לפרנס את 2 הבנות הקטנות שנישארו יתומות מאב.

הרבה כעס,הרבה אכזבות,קושי בלתי נסבל

המון דברים שנימנעו ממני במהלך השנים.

כל ההיסטוריה הזו שינתה את האישיות שלי מקצה לקצה הפכתי להיות הקשוחה,המורדת ,העקשנית

זו שעושה תמיד בעיות ולא ידעו איך להתמודד עימי.

לאט לאט התבגרתי ,עברתי מוות של האנשים הקרובים אליי ביותר סבי וסבתי וכל פעם החלל התעצם והתעצם.

עברתי מערכות יחסים רציניות ,עברתי אחת כושלת שהפכה אותי לסמרטוט,אבל בסוף חזרה לתודעה האני הקשוחה וסיימתי את העינוי הזה.

אני אולי נראית קשוחה כלפי חוץ אבל מבפנים אני שברירית,פגועה מלקקת את הפצעים.

כל זה על קצה המזלג.