תזכורת לסבתא כפי שהיא צצה ב"עלילות גונק". שלושה פרקים.

כל יום נושרים ברגים       

גונק הלכה לבקר את סבתא שלה. אישה מיתית ורחבת יריעה שגרה עם אחותה חנה בבית אחד. הסבתא היתה קצת כבדת שמיעה, אך צלולה למדי בדעתה.

"לא באת לבקר די הרבה זמן," היא קבעה.

"אל תכעסי. אני מאוהבת בבחור. לא קל לי." אמרה גונק.

"בחור לוקאלי? זה טוב. זאת יכולה להיות ממש צרה להיות מאוהבת בבחור ירושלמי. אני אומרת לך."

ואז הצטמררה הסבתא לרגע. גונק ידעה שהיא נזכרת בעבר, או כפי שהיתה נוהגת לומר: "מישהו דורך על הקבר שלי."

"...פעם הייתי בתחנת רכבת," התחילה הסבתא לספר בנימה מהורהרת. "זה היה בדיוק בשתיים עשרה בצהריים. שתי רכבות נכנסו לתחנה. אחת נסעה מ-A ל-B, והשנייה מ-B ל-A. ואז, במקום לעלות על הרכבת מ-A ל-B, עליתי על זאת שמ-B ל-A, וככה התחילו כל הצרות שלי. התחתנתי בטעות עם הסבא שלך."

"זאת לא היתה טעות, זאת היתה שטות! ויש פה הבדל לוגי!" אמרה דודה חנה והרימה את עיניה מארגז כלים מלא ברגים שאותם מיינה לפי גודלם.

"מה ההבדל?" שאלה גונק.

"ההבדל הוא, שבטעות - את הקורבן, ובשטות - זה הכל באשמתך!" ענתה הדודה.

"טעויות אפשר לתקן," אמרה סבתא וראו עליה שהיא מתחילה להתרגז כי פניה הסמיקו מאוד.

"מאוחר מדי!" פסקה דודה חנה.

"את זה עוד נראה!" אמרה סבתא ופנתה לעלות במדרגות לחדר השינה.

"לאן את הולכת?" קראה אחריה גונק.

"לארוז!" צעקה הסבתא.

היא לא הגיעה רחוק 

באמצע הלילה העיר טלפון את גונק ודודה חנה היתה על הקו: "היא לא הגיעה רחוק," אמרה, "התקשרו עכשיו ממשטרת רמת גן וביקשו שמישהו יבוא לאסוף אותה."

הסבתא ישבה וחיכתה. לצדה מזוודת גלגלים קומפקטית.

"אז לאן הגעת בסוף?" אמרה גונק.

"לקלאנסווה." אמרה סבתא.

ולאן רצית לנסוע?" שאלה גונק.

"לקלאנסווה... ומה שמרגיז פה, זה שבן אדם מבוגר לא יכול ללכת לבד על כביש בינעירוני באמצע הלילה אם זה מה שמתחשק לו."

"אולי הם חשבו שנאבדת."

"אני לא מבינה איך אפשר להיאבד במקום כל כך קטן."

"ולא נסעת בסוף ל-B? חשבתי שאת רוצה לנסוע ל-B כדי לבדוק מה הפסדת שם."

"תראי, כל הזמן שחייתי ב-A, בדמיון שלי במילא הייתי ב-B, נשואה לרופא אף אוזן וגרון. יצא שחייתי תמיד גם ב-A וגם ב-B. עכשיו גם זה וגם זה לא מעניין אותי יותר."

"ומה יש בקלאנסווה?"

הסבתא משכה בכתפיה.

"לא הייתי שם אף פעם."

"נו בואי, סבתא, אני אחזיר אותך הביתה."

"בסדר. אבל תדעי לך ששמה מלאך המוות מחכה לי."

"איזה שטויות, סבתא. דודה חנה מחכה לך."

"נו, ומי את חושבת שנתן לו להיכנס?"

הסבתא של גונק הרימה את עצמה מהכיסא. ביד אחת אחזה את מרפקה של גונק, והן הלכו לאט כשבידה השנייה היא גוררת את מזוודת הגלגלים.

סבתות לשלום וביטחון

לדודה חנה היה רעיון טוב. בשבעה עשר באוגוסט, חבורה של זקנים תעטוף את דרור כחגורת בטחון, ותעבור איתו את הגבול. היא ניגבה את שמן המכונות מידיה בסמרטוט כמעט שחור לגמרי כשהסבירה לגונק שלא מעניין אותה אם דרור יסכים או לא. "הודעתי כבר לחברות שלי מהקיבוץ, הם ג'דאיות אחת אחת, ויש את סבתא שלך שהיא חלק מקבוצת מיטיבי לכת וגמישי יעד..."

"מזתאומרת גמישי יעד?"

"זה אומר שלא אכפת להם לאן הולכים. הם גם לא יודעים לחזור. ראיתי שהם כל כך נהנים לצאת לטיולים שלהם אז מצאתי להם מלווה, גולדנית מקסימה שקוראים לה סטלה. כשהם רוצים הביתה, היא מחזירה אותם. יש רק בעייה אחת: היא אוהבת להתפלש בבוץ ולכלוך, והם עושים אחריה כל מה שהיא עושה, אז את יכולה לתאר לעצמך באיזה מצב הם חוזרים..."

"יש לי עוד רעיון," אמרה גונק, "אני אתקשר לסבתא ברטה של דרור. נראה לי שאחוז גדול מהחברות שלה בבית האבות לאמהות 'אחוזת תזזית' ירצו גם לבוא. חלק עם הליכונים וחלק - המטפלים שלהן יסיעו את הכסאות גלגלים. לא בעיה."

"כן, זאת תהיה יופי של אופרציה. תסמכי עלי, אני אארגן את ההסעות ואת ההשגחה הרפואית. חשוב מאוד."

"ושלא ישכחו כובעים ובקבוקי מים כי יהיה נורא חם." הוסיפה גונק.