כותרות TheMarker >
    ';

    האגרת השבועית של תיאטרון החדר

    פורום היוצרים של תיאטרון החדר

    ארכיון

    0

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר, קטעים מהשבועית, 8.10.08

    0 תגובות   יום שני, 13/10/08, 19:40

     

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר


    קטעים מתוך האיגרת


    שיטת אוריין /


    פרשת השבוע: כיפור /


    מונו-דיא 2008 - לקט 9  /


    מיכאלה למדן: מִמְבוֹאוֹתָיו שֶׁל פְּרוֹזְדוֹר /


    מאיה הובני שטיינמן: ברחם הגדול /


    מולי ש' אנצ'ל: חִיּוּךְ מִן הַשֶּׁמֶשׁ /


    פסק זמן לפני הסעודה המפסקת /


    נתי אורנן: סרטוני התנהגות /


    אילון בראל: פינתו,  /


    עידו סתר: פרזנטציה /


    נילי אושרוב: שיכון צדיקים (המשך) /


    רגע של עברית /


    הכתובת על הקיר /


    דירה /


    אודישנים / דרושים /


    כרוניקה... /


    אתרים /

     



    שיטת אוריין - המעגל הפתוח

    סליחה

    ...טקס הסליחה החיצוני, בין אדם לחברו, או הפומבי בנוכחות אחרים, עשוי להבטיח שלפרק זמן מסוים לא יתחדשו תגובות האיבה בין הצדדים, אבל הוא איננו יכול להבטיח סליחה רגשית פנימית מלאה. סליחה רגשית פנימית תלויה בגורמים רבים, שהטקס החיצוני לא תמיד יכול להשפיע עליהם. טקס הסליחה מושך ומפרק חלק מן האנרגיה שטמונה ברגשות הכעס, אבל לא בהכרח מפרק את כולם. לכן אדם יכול להצהיר שסלח להוריו או לאויביו, אבל עדיין הוא נושא בתוכו רגשות כעס טעונים.

    יש להדגיש שמצב זה הוא אך טבעי. הסליחה השלמה כמעט שאינה קיימת במציאות. סליחה טובה כרוכה, קודם לכל, במתן ביטוי לכעס על מקור הקונפליקט. גם לאחר שהכעס על הזולת נפרק, עדיין קיימת בחדר התודעה החוויה המקורית, על כל מרכיביה, כחוויה לא-טראומטית, אלא לגיטימית, והיא כוללת בתוכה, בין השאר, את זכרון הכעס וגם את זכרון טקס הסליחה. אדם יכול ללכת כל חייו נושא עימו את רגשות הזעם על הוריו ולטעון אותם אל תוך יצירתו וזהו מצב טוב. אם אדם מקיים טקס סליחה חיצוני והוא מרגיש אשמה על כך שרגשות הכעס והתסכול עדיין קיימים בו, עליו לתת ביטוי לרגשות אלו ביצירה. זהו תהליך טוב של טיפול ברגשות. טקסי הסליחה החיצוניים הם הכרחיים להמשך סביר של אורח החיים. הסליחה הרגשית הפנימית היא רצויה אבל איננה הכרחית. חשוב ביותר שלא נטפח בקרבנו רגש אשמה על שאין ביכולתנו לסלוח באופן מוחלט. עם התעוררות מחודשת של הכעס, או של רגש האשמה על שאין ביכולתנו להתגבר על הכעס, יש לתת להם ביטוי מיידי ביצירה - בכתיבה, בציור, במוסיקה, בהגשת טקסט בימתי וכו'...

    (קטע מתוך ספר "המעגל הפתוח" מאת אמיר אוריין, הוצאת ספרית פועלים, 1998, עמ' 149)


     

    מונו-דיא 2008 - לקט 9
    ביום ג', 5.8.08, בשעה 20:30, התקיימה על גג החדר בתל-אביב "מונו-דיא 2008" - ערב מונולוגים ודיאלוגים של בוגרי  משחק ובימוי בתיאטרון החדר.

    בכל שבוע מובא לקט מתוך הטקסט של הערב.

    ~~~~~~~~~~~~~~

    שרון שלומי: אתיופית

    כתיבה ובימוי: שרון שלומי. משחק: אורית נהון.

    מה? אתיופית מיילדת? אה... טוב, היא לא רופאה. לא שאני גזענית, אבל אין אתיופיות רופאות. זה לא הגיוני. הם היו רועי צאן וכאלה. האתיופים צריכים להתבולל לפחות שלושה דורות בשביל לשנות את הגנים שלהם. הכול זה גנים. לא סתם הם נולדו באתיופיה והרוסים ברוסיה. הרוסים בדרך כלל רופאים, למרות שגם הרוסים הם מנקים דווקא די טובים. אולי זה קשור לתורים... לתורים שהם היו עומדים שם ברוסיה וקונים לחם נגיד. זה קשור. הם למדו להסתפק במועט ובטח היו מנקים לבד את הבית. אבל זה עדיין גנטיקה. לא תראי אמריקאית מבברלי-הילס - מנקה. להן יש כישורי משחק. זה סביבתי-גנטי! לגמרי! כאן, זה גם גנטי. הגברים הלוחמים שלנו? זה גנטיקה! את יודעת שבצבא המפקדים מסמנים מטרות בשמות של נשים? זה כל כך סקסי. מפציצים את רבקה, את רחלי, את שלומית, ולכל מטרה יש פטמה: הפיטמה של רבקה, הפטמה של רחלי, הפטמה של שלומית. מה, תראי את הכושים. הם למשל לא יודעים להילחם. הם קורבנות. ככה זה. באפריקה, בסומליה, בארצות הברית. הם גם שרים יפה. גם גנטי.

    והאמריקאים? מאז הנשיא שלהם, בוש, יש להם את הגן הזה של שירות לקוחות. הם יודעים לתת שירות מעולים. אבל אנחנו? אנחנו גנטית סוחרים. סוחרים ולוחמים. והנשים שלנו? הכי יפות. זה מהקיבוץ-גלויות. הנשים הישראליות הן הכי יפות בעולם! זה ברור, כי אנחנו העם הנבחר! אז מה את אומרת? לעשות בוטקס?


    ---------------------

    הצרפתיה

    כתיבה ובימוי: עמירם שניר.  משחק: ליאורה סיקלאי, אלי אלקובי, רן בן עזרא.

    אה, אוללה, זה ארץ אני מאוט אוהבת, ארץ הקודש. קדוש קדוש ובזול בזול. הכל מה אני רוצה אני קונה לי. בכל קיץ אני וג'רמי בעלי , כפרה עליו, באים לפחות לשלושה חודשים.

    פרדון!!! פרדון מסיה! אני קו ראשון לים! אני משלמת! טפו, "אי לה קו סלויילה" (בצרפתית: איזה אדיוט זה)

    אז איפה היינו? אה, כן, כן. יש לנו דירה יפה בפרישמן, קרוב לים וגם דירה, פנטהאוז בנתניה. ובעלי השבוע נסע לג'רוזלם, לחפש בית במצב טוב, בעיר הכי קדושה לעם שלנו. בזמן האחרון אני וג'רמי מאד מודאגים מהמדיניות של הממשלה. ממשלה בישראל לא טוב. רוצה לתת אדמות ככה סתם לערבים. זה אבסורד!!! זה אדמה שלנו! איך עם שלנו יחיה בלי אדמה? אדמה זה קדוש, זה לא נותנים חינם. ובטח לא לערבים.

    פרדון!!! פרדון מאדאם! אני קו ראשון לים! מה זה פה?! אנרשי?!!!

    אצלנו בצרפת גם יש הרבה ל'זאראבּ וגם שם עושה בלגן. אז אני וג'רמי החלטנו לתת פרס כסף לכל חייל אמיץ שיהרוג ערבי. פציעה? לא נחשב. אולי ככה זה ידרבן את החיילים שלנו ויביא לפיתרון יותר ש'יק ש'אק. מה לעשות, מה שממשלה לא עושה, נעשה אני וג'רמי. אחרי הכל, מדינה הזה, זה השקעה גדולה, שלנו.

    בשבוע הבאה, אני וג'רמי נוסעים לכינרת, לקנות לנו חוף, שיהיה רק שלנו. ג'רמי כבר ארגן את כל הניירת וצריך רק לבחור מקום. אחח.... קדוש, קדוש, וּבזול, בזול.


    בס"ד

    מיכאלה למדן: מִמְבוֹאוֹתָיו שֶׁל פְּרוֹזְדוֹר (עֲתִירָה תַּחְתּוֹנָה)

    רֶגֶל תַּחְתּוֹנָה מְהַלֶּכֶת,

    וְרֶגֶל עֶלְיוֹנָה מַנְחָה.

    דִּמְעָה תַּחְתּוֹנָה נוֹשֶׁרֶת,

    וְדִמְעָה עֶלְיוֹנָה מְזַכָּה.

    קְרִיאָה תַּחְתּוֹנָה קוֹצֶבֶת,

    וּקְרִיאָה עֶלְיוֹנָה מַשְׁהָה.

    עֲתִירָה תַּחְתּוֹנָה בּוֹקַעַת,

    מֵעִמְקֵי עֲתִירָה עֶלְיוֹנָה.

    (מיכאלה למדן) 


     

    מאיה הובני-שטיינמן: ברחם הגדול של אלהים

    אני נמצאת ברחם הגדול של אלהים

    אלה מלאה

    לפעמים רחמים עצמיים

    אבל עכשיו אני ברחם הגדול

    והוא מזין אותי מפני הכל

    ודואג לה לאכול

    ומשחרר לי מטבעות

    חסדים קטנים בבוקר

    כשהיא בועטת

    וזה מרגיש לי מבפנים

    פריטת מיתר קסמים

    תחנת איסוף לאהבת אמת.

    אני ברחם הגדול של אלהים

    והיא עוטה עלי

    גלימה של יופי ומלכות סהרורית

    שיכחון מתוק ועוברית

    כאילו כל היום הייתי מלקקת את עצמי

    מתרגלת לביאה

    מדברת חתולית

    כשאלהים מרחם על ילדתי עכשיו

    בשנתי אחר הצהריים על ספסלים

    בגן ילדים.

    בשדרה הציבורית.

    (מאיה הובני-שטיינמן)


    מולי ש' אנצ'ל: חִיּוּךְ מִן הַשֶּׁמֶשׁ

    פִּתְאוֹם בְּאֶמְצַע הַיּוֹם הַשֶּׁמֶשׁ נֵעוֹרָה

    וַאֲנִי מְנַסֶּה לָתֵת לָזֶה שֵׁם

    בֵּינְתַיִם הַשֶּׁמֶשׁ חָזְרָה לְהָלִיט מַבָּטָהּ

    וְנִשְׁתַּמֵּר בְּרֹאשִׁי הַמְּאֹרָע

    זוֹ הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁחִיְּכָה אֵלַי לִשְׁנִיָּה קְצוּבָה

    וְנִמְלֵאתִי הוֹד וְהָדָר לִשְׁנִיָּה יוֹתֵר אֲרֻכָּה

    אַחַר חַשְׁתִּי נָבוֹךְ מִגֹּדֶל הַמְּאֹרָע

    זוֹ הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁחִיְּכָה אֵלַי בְּאוֹרָהּ

    (מולי ש' אנצ'ל ז"ל, "חיוך מן השמש" היוצא לאור בימים אלו.
    טקס השקת הספר יתקיים ביום חמישי, 13.11.2008, בשעה 20:00,

    בבית רוקח, רחוב רוקח 21, נווה צדק, תל-אביב.

    העברה: אורה אנצ'ל נחמה)


     

    פסק זמן לפני הסעודה המפסקת - הומור יהודי עם יהודים ועל יהודים - וידיאו:

    הערת המביא: הומור יכול ללכת בשני כיוונים. על חשבוני (ביקורת עצמית), או על חשבון האחר (פשיזם פשוט ובסיסי). הבדיחות הללו נוצרו בארה"ב, שם היהודים הם מיעוט וכולם על חשבון האחר.

    עם שרה זילברמן, וודי אלן, לני ברוס:

    http://il.youtube.com/watch?v=MLUO-EIcvdk&feature=related

    פייביש פינקל:

    http://il.youtube.com/watch?v=cDu0-jPoDd0 (העברה: שרגא עילם)

    יהודים צוחקים על מל גיבסון:

    http://il.youtube.com/watch?v=AN75px-0KIo

    נוצרי צוחק על יהודים:

    http://au.youtube.com/watch?v=sKxnICixF7g  (העברה: אילון בראל)


    נתי אורנן: סרטוני התנהגות

    כאן נתי אורנן שמאחל לכם שנה נפלאה!

    מקבץ עבודות לצפייה, כל טוב, נתי.

    העבודות בלינק הבא, אצל "סוכן תרבות":

    http://culture-agent.com/culture/%d7%a1%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%95%d7%aa


     

    אילון בראל: פינתו,

    האלטר אגו

    האלטר אגו שלי הוא רוקנ'רולר חסר פחד ונטול מעצורים. הוא מעשן סיגריות חזקות ושותה כמו דג. הוא לא מפחד מהמוות. הוא אף פעם לא פחד מהמוות. "המוות הוא חלק מהחיים" הוא יגיד לך, ובחיים שלו המשפט הזה יקבל ביטוי מלא. לאלטר אגו שלי יש, למרות הסיגריות ואלכוהול גוף רזה ושרירי, תלאות הזמן ניכרים בו אבל זה רק מוסיף ליופיו. כתחביב הוא גולש על גלים גבוהים. אין לו נכסים ומלבד גיטרת הפנדר שלו ואוסף התקליטים. אין לו דבר. הוא מבשל מדהים. ילדיו מפוזרים בעולם והאקסיות שלו כולן אוהבות אותו עדיין.

    האלטר אגו שלי הוא גבר גבר. 

    הבעיה היא שלפעמים אני מתבלבל. לפעמים אני חושב שאני באמת חסר פחד ונטול מעצורים, שאני יכול לשתות כמו דג ולעשן סיגריות חזקות ובעודי נושף את העשן אומר לחבר שיושב לידי על הבר: "אין מה לפחד מהמוות, הוא חלק מהחיים ועד שלא נבין זאת לא נוכל לחיות באמת" והחבר מהנהן, ואנחנו יושבים, האלטר אגו שלי ליד שלו ומזמינים עוד וויסקי.

    בשש ושבע עשרה דקות שיעול יבש מעיר אותי משנתי ואני טעם הוויסקי עוד על לשוני פוקח עיניים והמחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא: סרטן ריאות - בטוח. פאק. איזה דפוק אתה. למה שוב שתית ועישנת. אתה כבר בן שלושים ושבע יא דפוק. גל רך של חרדה קרירה שוטף את כולי. אני הולך למוווווותתתת. איזה דפוק אתה פאק פאק פאק. או קיי תרגע, אשתי מתהפכת לצידי. הבת שלנו תיכף תתעורר ואני... אני אמות מסרטן ריאות. פאק! פאק! פאק!

    אני קלארק קנט. עם היפוכנדריה.

    קלארק קנת. בלי הסופרמן.

    והשנה אהיה טוב אל קלארק, כבר בעצם התחלתי. אני שמח שיום הכיפורים כבר פה כי רציתי לבקש את סליחתו - הגלימה ההיא שתפרתי לו אף פעם לא ישבה עליו טוב וגם כשהיה אומר לי "זה לוחץ לי במפשעה" או "השרוולים ארוכים לי " הייתי מסנן מבין השיניים "סתום יא אפס". והוא, בגלל שהוא קלארק, היה מבין אותי, ומחייך חיוך מלא חמלה, מנפח את החזה ורץ אל תא הטלפון הבא.

    אוהב, אילון

    (אילון בראל)


     

    עידו סתר: פרזנטציה

    (אחרי שהבאתי מחזה שכתבתי לתיאטרון ליסין, שם אבדו עקבותיו, הגיעה אלי תשובה מתיאטרון אחר אליו נשלח המחזה והוצע לי לעשות פרזנטציה).

    אני נכנס בשקט אל אולם התיאטרון הקטן. חשוך. אולי טעיתי ביום? אני מוציא את היומן ובודק. לא טעיתי. הגעתי ביום הנכון. אפילו הקדמתי בכמה דקות. אני מחליט להתיישב באחת השורות האמצעיות, אבל לא בדיוק באמצע. קצת צניעות. אני מקווה שהפרזנטציה הזאת לא תהיה יותר מדי ארוכה.

    אחרי שתי דקות - בדיוק בזמן - נשמעת מוזיקה דרמטית ונדלק ספוט על הבמה. עולה מנהלת התיאטרון. נראה לי שהיא קצת מזיעה. אבל זה מובן - אחרי הכל, הרבה תלוי בפרזנטציה שהיא תעשה. היא רוצה שהמחזה שלי יעלה אצלה. מתה שזה יקרה. היא גם הייתה מוכנה לעשות בשביל זה הרבה. הרבה מאד. להשיג את הטלפון שלי, למשל. אין לי מושג איך היא עשתה את זה, אבל מלפני חודשיים בערך היא מנדנדת לי בטלפון. אפילו לשחקנים. הגיעה אליך ההצעה ששלחתי? קראת? אתה חושב עליה? זה התחיל מהטרדות במייל. זה מובן ולגיטימי. ממיילים אין בעיה להתעלם. ברגע שמשיגים את מספר הטלפון שלך אתה אבוד. הם יטרידו ויטרידו ויטרידו, עד שלפעמים אני חושב אם לא היה עדיף להם להשקיע את כל האנרגיה הזאת בדברים אחרים. נניח - לנסות למצוא מחזות אחרים שיעלו אצלם בתיאטרון. להיות יצירתיים קצת. אבל אז עצרתי ואמרתי לעצמי  שזה שכל כך רוצים אותי זה דווקא סימן טוב. ואני יכול להבין למה היא מתקשרת כל הזמן.

    סך הכל היא השקיעה כל כך הרבה בהצעה הזאת. אז למה להתנהג כמו חיות. מה, אי אפשר להחזיר טלפון? ובטלפון אי אפשר להיות מנומסים? אז אני מנומס. אומר לה שקראתי את ההצעה (למרות שזה לא נכון) ושהיא נראית מעניינת. ולמרות שהיא מנהלת תיאטרון קטן ולא מוכר, אני אשמח אם הם יעשו איזו פרזנטציה עבורי. פרזנטציה? היא שואלת, בקול מופתע. כן, אני ממשיך, זה התהליך שעוברות ההצעות אצלי. שולחים הצעה, ואם היא מעניינת אז קובעים תאריך לפרזנטציה, ומשם הדברים יכולים להמשיך להתקדם. זה התהליך שכולם עוברים, היא ממשיכה לשאול. נודניקית רצינית. זה רגע בעייתי, אבל אני יוצא ממנו בקלי קלות.

    כמובן שאם על ההצעה חתום תיאטרון יותר... יותר... (כאן אני מעמיד פנים שאני מחפש את המילה המתאימה, למרות שהיא כבר מוכנה לי בראש) מוכר אז התהליך הוא קצת אחר. אבל אין סיבה לא לתת הזדמנות גם למקומות לא מוכרים. הפינאלה הזאת תמיד מעבירה אותם לצד שלי. סך הכל הם יודעים מה יש להם ביד, והם ישר מסכימים. אז תעשו לי פרזנטציה, אני מסכם, והכי חשוב - תביאי אליה את כל הקאסט. דרמטורגית, עובדי במה, קופאים, אפילו את מי שמנקה את האולם אני רוצה לראות שם. שיהיה. היא מקבלת את כל התנאים ומזדרזת לקבוע תאריך. אני יכול ממש לשמוע איך המוח שלה מתחיל לרוץ ולארגן את כל מה שצריך. עובר חודש, חודש וחצי, ואני יושב מול המנהלת המזיעה. אחרי כמה שניות אני קוטע אותה, ושואל אותה איפה שאר הקאסט. הרי הדגשתי את זה במיוחד בשיחה שלנו, ועכשיו אני רואה רק אותה על הבמה.

    היא אומרת שמי שאני רואה זה כל עובדי התיאטרון. אני מת לצחוק אבל מתאפק. על נימוס צריך לשמור. מי מנקה את האולם, אני שואל. כאן היא בטוח תיפול. גם כן אני, עונה המנהלת. מהרגע הזה והלאה היא ממשיכה בפרזנטציה בלי הפרעות. ביציאה אני מודה לה. באמת שהיה מעניין. הועדה האמנותית שלנו צריכה להתכנס ולחשוב על זה. אני הולך לאיזו מסעדה, מזמין את עצמי לעסקית וחושב שמזל שכל העניין היה קצר, אני אספיק לכתוב עוד שלושה מחזות עד הערב.

     

    (עידו סתר)


    עד כאן קטעים מתוך האיגרת השבועית, 8.10.08.

    לקבלת האיגרת המלאה:  orian01@bezeqint.net   


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה