אני נודדת בין שולחנות. מתפנקת. לא צריכה לבשל. רוב החברות שלי, נמצאות בזוגיות כזו או אחרת, אז גם הן נודדות להן למטבחים אחרים, אבל לשם שינוי - לא לשלי. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה את הבדידות הזו. יש לה טעם מוזר. לא מוכר. תמיד שמעתי שמדברים עליה, אבל לא התחברתי. אני מביטה עליה חצי משועשעת. גם היא לא מוצאת את עצמה פה. היא מסתובבת כעוסה ופגועה בביתי. הולכת בעקבותיי בין החדרים השונים, מחפשת למשוך את תשומת ליבי. אני מתיישבת לצייר אותה, אבל היא לא נחה לרגע. צעקתי עליה. היא העמידה פני נעלבת, ועברה דרך הקיר לחדר השני. נסיתי לנגן אותה, אבל יצאו לי צלילים מקוטעים. אז התיישבתי לכתוב אותה. וזה מה שיצא. בנתיים 'שושה', החתולה , התחילה לרדוף אחריה ברחבי הבית. הן עושות לי בלאגאן שתיהן. אז אני אסיים פה.
|