מיתוס הוא מונח שלא אני המצאתי. מדובר, למי שתהה, במלאכת-מחשבת. מכונה משומנת. כדי למסטל את לב ההמון, אמר מי שאמר, נותנים לו אופיום. כדי להעלות לכאן, במפעל מדהים, מיליוני יהודים, נדרשת הירואיות, כשזו לא מתרחשת, ממציאים אותה. פס הייצור של המיתוסים הוא לא המצאה-ציונית. יש גבול. מאחר ואדם קרוב אצל עצמו, החלטתי לכתוב כמה מילים, בניסיון נואל לחבר כמה קצוות, על סופר גדול אחד, כת שנויה במחלוקת ואישה בלדרית אופיום.

35 אלף רובל, עיקר הכנסותיו מחיבורו-"התחייה", תרם לב טולסטוי לכת שכוּחה שעוד ידובר בה. לא מעט כסף בשביל מישהו שנלחם, ספק נלחם, באשתו האומללה שכל חייה פחדה, ובצדק, שבעלה הרוחני יותיר אותה חסרת-כל עם לכתו. נורא רוחני מצידו. לא רק שנלחמה בו הגב' סוניה, היא רקמה מזימות מאחורי גבו, כדי להשאיר לה משהו לימים השחורים שעוד יבואו. הם באו. לקראת סוף המאה ה-19, ראשית הסיפור שלנו, הגלה הצאר אלכסנדר הראשון את כת "השנור"- "הדוחובורים", לאזור הרי הקווקז. אמונתם הזכירה במעט את התורה הטולסטויאנית. קרי, פרישות, צימחונות, הינזרות מעישון ואלכוהול, בעלות משותפת על הנכסים ופציפיזם. אמנם, בימי גלותם בקווקז הם נשאו נשק, אמצעי-ההגנה שלהם מפני פשיטות, אבל בהתערבות מנהיגם- ורגין, הם התפרקו מכל הפגיונות והצהירו בפומבי שלא זו דרכם. אחרי שהדליקו מדורות והבעירו את כלי-המשחית, הם התפללו וקראו תהילים. אנשי הקווקז לא אהבו את הצדקנות הדוחובורית ותגובתם לא איחרה לבוא. אדמותיהם הופקעו, מנהיגיהם לא ראו יותר אור יום . דעתו של טוסלטוי לא נחה. אנרי טרויה, הביוגרף שלו, ("טולסטוי" מאת טרויה, ספר שהוא הרבה יותר מביוגרפיה) כותב כי טולסטוי הניח כי הקריאה בספריו היא שהמריצה אותם להכריז בגלוי על אמונתם. הרשו לי לחלוק. טולסטוי היה מגלומן לא קטן ורוח הדברים מלמדת כי את הצמחונות והפרישות לא הוא המציא. הדוחובורים היו טולסטויאנים עוד במאה ה-17. איש גדול טולסטוי, רב פעלים, אבל הוא לא נולד אז. אמנם נוצרי אדוק, אבל קצת כבוד לזקנים לא יזיק. 

טולסטוי, שעיקר תאוותו הייתה להינמק בצינוק ולהיזכר כך, היה ראשון העומדים לצידם של הדוחובורים, אם לא היחיד. תלמידו-שליחו ביריוקוב, נסע לקווקז ודיווח משם על מצבם של הגולים. אחרי שפרסם, בעזרת טולסטוי, מאמר נוקב ב-"טיימס" של לונדון ערכה הבולשת חיפוש בביתו והוא נאסר. מעמדו האיתן של טולסטוי איפשר לו להסתובב ברחובות פטרבורג ולהביע דעותיו. הצאר, באשר הוא, ידע עם מי יש לו עסק ולא נתן לו את העונג. חרצובות לשונו של טוסלטוי נפתחו כל אימת שהיה לו משהו להגיד על מישהו. הייתה תקופה שבה הפה הגדול שלו הסגיר את הערגה הבלתי-מוסברת שלו לעינויים. הצאר העניש אותו ואסר את מקורביו, ייסר את מצפונו הנוצרי ואת רדיפת "הקדוש המעונה" שלו. אי לכך, הוא החליט לעשות מעשה למען- "אחיו היקרים הסובלים למען תורתו של ישו". מאחר והטלנובלה מסתעפת והולכת, לא אאריך בתיאורה. בדצמבר 1898 יצאו לדרך 6000 מבני הכת הנרדפת והמעונה בדרכם לקנדה. הכסף היה תמלוגיו של טולסטוי, הירושה העתידית של סוניה. מעורער שכמוני חיפש האם יש כאלו דוחוברים היום ובעזרתם האדיבה של מנועי החיפוש גיליתי שיש היום רבבות אנשים שחיים ברוח זו ומזדהים ככאלו. הם עדיין חיים בקנדה. חלקם בארה"ב. אילו היה מבריח אותם טולסטוי כמה שנים מאוחר יותר, קל וחומר לאויבת הקפיטליסטית שמעבר לים, אני בספק אם סטאלין היה עובר על זה בשתיקה. מעמד מעמד, אבל גם למקסים גורקי היה מעמד.

מאחר והבטחנו מיתוס וסמים לכל דורש קשה היה לי שלא לתהות האם הייתה השפעה דוחובורית כזו או אחרת על המפעל הציוני המהולל-הקולקטיב, שהחל קורם עור וגידים כמה שנים מאוחר יותר. ההרגשה אמרה לי שכן. בכל זאת, למען הסדר הטוב, נאמר כמה מילים גם על ההשפעה של טולסטוי, שאני לא מטיל ספק, חלילה, בקיומה. במימדיה בהחלט כן. משנת טולסטוי, מספר המיתוס, הייתה סם משכך כאבים בפגישותיהם, לעת ערב, של אנשי החווה בסג'רה. ראשית המיתוס. עם תום יום העבודה היו יושבים הפועלים, בן-גוריון ואחרים ומחליפים בינהם הגיגים. רובם ככולם הגיעו מאמא-רוסיה או מסניפיה. התרבות הרוסית, לעניות-דעתי, גם הלאומיות הרוסית (בלי צל של ספק שטולסטוי הפציפיסט היה לאומן רוסי), לא הניחה להם, גם בימים שבהם ניסו להשיל מעליהם את כבלי-העבר. זו איננה השערה. השם טולסטוי עבר בשיחות הסלון בסג'רה. מאוחר יותר במקומות אחרים. פועלו ואישיותו יצאו למרחוק שנים לפני כן. מאוחר יותר נוסדה, ברוח סג'רה, ההתיישבות העובדת כולה. ב-1910 נפטר טולסטוי. נחשו איזו דגניה הוקמה אז.

מניה שוחט, אשת הברזל מסג'רה, היא אישה שנויה במחלוקת. לא לחינם כיניתי אותה בלדרית-סמים. אני לא מטיל ספק, אף לא קלוש, בתרומתה למפעל, אני בהחלט מטיל ספק בהילה שנוצרה סביבה וסביבו. שלא תהיינה אי-הבנות, הכינוי שהצמדתי לה, לא נאמר בלעג. ביקורת היא איננה לעג. ההשפעה הדוחובורית על הקולקטיב הציוני מופיעה בספר-"רולטה רוסית", פרי עטה של רות בקי (הוצאת משרד הביטחון) שבו מסופר על מסעות שוחט בעולם. אחרי שהכזיבו תקוותיה מהברון רוטשילד שהציע לה שיאשפז אותה במוסד מקובל ובעל-שם, היא נסעה לקנדה. הציונות, חברים, גם אני הופתעתי, עשתה דרכה עד קנדה. הגב' שוחט נסעה לקנדה כדי ללמוד, בפירוש כך, על אורחות-חייהם של הדוחוברים, אותם הכירה מנעוריה, כדי שהיא תייבא אותם ארצה. אני חייב להודות שלא התעמקתי בביוגרפיה של שוחט מספיק כדי לפרוט בפניכם את השתלשלות העניינים כולה, עם טולסטוי עשיתי זאת כי בפרטיו אני יותר בקיא. כבר התנצלתי בפוסט הקודם על שטחיות ואין לי כוונה לעשות זאת שוב. מה שכן, מישהו טרח לעמעם את האמת ההיסטורית בדבר השפעתה של כת נוצרית ומעט הזויה על הקולקטיב הציוני שנבנה כאן בשנים ההן. מניה שוחט, דוד בן-גוריון, שאר אנשי החווה ההיא, הרגישו נוח יותר במדיו של הקצין טולסטוי שהפך לשוחר שלום. לא לחינם המיתוס הציוני מושתת על זית וחרב, שהרי זה היה, לשיטתם, עיקר החזון. יד נעלמה גימדה את הרומן המשותף של הדוחובורים והיבואנית שוחט. זה לא מסופר בדברי ימיה של ההתיישבות העובדת. אין לזה את ההילה של  "מלחמה ושלום". האמת ההיסטורית עולה בקריאה טרחנית של אותיות קטנות.

לפני מספר חודשים ביקרתי בבית-העלמין "כנרת"- הפנתיאון של ההתיישבות העובדת. אמרתי למי שהייתה לצידי אז, שזה בית-הקברות החילוני הראשון ואני לא מתחרט שאמרתי זאת. אמנם קבורים שם מתי-מעט חובשי כיפה, אבל בית-קברות שאין בו ברז מסודר לשטיפת-ידיים, כמתבקש, הוא בטח לא בית-קברות דתי. זה לא שאני מתנגד. רצונו של אדם כבודו. מכאן ועד לדבר על השילוב, ההכלאה, שעשתה דמות דוגמת משה הס (טמון גם הוא בכנרת) בין יהדות לסוציאליזם, עובר מרחק רב. אמנם כינה מרקס את הס הרבי הקומוניסטי שלו, אבל זה לא אומר מאום. מי שיודע דבר או שניים על מרקס מבין שעצם הכינוי הוא יותר לגנותו של הס מלשבחו. הניסיון של ההתיישבות העובדת להפוך עצמה ליהודית (אפילו לא אמרתי שומרת-מסורת, יהודית בפירוש) הוא לאנוס את העובדות. נכון, מאוחר יותר, הם הטמיעו מידות כאלו ואחרות שלקוחות מעולם המושגים היהודי (אני לא אכביר במילים על עולם המושגים היהודי, כי ידיעותיי בעניין הזה כ"כ דלות, שזה ישעשע לפחות קורא אחד). ברל מילא בכך תפקיד חשוב, אבל זה לא שעיקר ההשפעה על התנועה הגיע משם, זה לא שההתיישבות העובדת ניקתה את הלכלוך הדתי-גלותי, זה פשוט שהיא ייבאה לכאן נוצרי. יתרה מכך,  הדו-שיח שניסה לנהל ברל עם המורשת היהודית, ראשיתו ואחריתו במיתוס, אבל זה עניין לפוסט אחר. הדוחוברים, אם כן, הם דוגמה נוצרית אחת. יש דוגמאות אינספור ויש מקום לעורר על כך דיון. בשנה ה-60 למדינת ישראל, בשנה ה-101 לעלייה על הקרקע בסג'רה, יש לכך מקום.

זה לא שאני כועס. חלילה. המטרה הציונית קידשה את כל האמצעים והם היו רבים. אני פשוט עובר תהליך גמילה מאופיום וסמים אחרים. אם מישהו חשב שיש כאן היום בעיית סמים קשה, דברי-הימים מלמדים שהגראס של היום הוא איטריות קרות. ההשוואה מוכיחה שהחומר של היום הוא לא מה שהיה פעם. פעם, מלמדת ההיסטוריה, היה כאן חומר טוב. הדוחובורים הם סיפור נשכח. לדאבוני, גם סיפורה של מניה שוחט והעלייה השנייה הבעייתית, הוא לא נושא לשיחות שאחרי ארוחת שבת. מיתוסים הם תמיד חומרים טובים. ניפוצם הוא בהחלט תהליך-גמילה שמזמן אלייך לא מעט תגובות זועמות של אנשים שגדלו עליהם. גם זה בסדר. מדינה חופשית. המיתולוגיה הישראלית, צעירה ככל שתהיה, היא כ"כ מסוממת, אולי מפאת גילה הצעיר והמרדני. האם היא תבריא, האם תהיה פיכחת יותר? כמו נרקומן שמטופל באדולן. סמים זה סמים. נגעת נסעת.