על זה דיברנו במשך יומיים.

על המפלצת שבאגם הזה, בצפון סקוטלנד, שמימיו ממלאים את השבר הגיאולוגי המכונה הגלן הגדול. ארבעה אנשים במכונית מקרטעת, נוסעים בכבישים צרים, שבהם צריך לפנות מקום לרכב שבא ממול, וזה עוד בכיוון ההפוך.

מדברים ומדברים על היצור הזה. הגיבור של מין סיפור ילדים כזה על המפלצת מלוך נס.

ידענו שמדובר במיתולוגיה שמושכת עוד ועוד אנשים אל החור הזה, בסוף העולם, ממש ליד אינברנס.

אבל לא תיארנו לעצמנו עד כמה הסקוטים, אנשים בעלי חוש הומור ואוהבי בירה, מעודדים אותך להאמין שממש אתמול עוד מישהו ראה אותה. פתאום. לרגע. מהמרפסת של הקוטג', הצופה אל האגם.

בכל מקום שבו עוצרים, כדי לאכול, למלא דלק או לשתות משהו, תמיד איזה סקוטי יגיד משהו עליה. על "לוכי", ככה הם מכנים אותה שם. ואז - שוב יש על מה לדבר עוד שעות.

אז נסענו. ובדרך היה  יפה וירוק, אבל זהו.

לא ערים. לא מוזיאונים. לא קתדרלות.

איזור כפרי, הכי פשוט, נוף חדגוני, מחולק עם גדרות אבן ומסודר כזה.

ואנחנו פה, רק כי אנחנו כמהים לראות אותה. כי אולי לנו יהיה המזל הזה.

 בסופו של דבר,

הגענו לשם בלילה. לכביש שמקיף את האגם.

פתאום הבנו שזה אגם ענק - 54 ק"מ אורכו, אז איפה היא? מהיכן תצא לכבודנו?? באיזה נקודה הכי כדאי לעצור??

בשלב ההוא כבר היינו מרוטים מעייפות, אז במקום הראשון שמצאנו מקום לארבעה, פשוט חנינו ודי.

בית עץ, הכי פשוט. ארבע מיטות בחדר. דגני בוקר על השולחן, במטבח של משפחה.

קמתי מוקדם. ההתרגשות הפריעה לי לישון בשקט.

כי הנה אני פה. בלוך נס. ואם דווקא היום התחשק למפלצת הזו לצאת מהמים, זה יכול לקרות ממש עכשיו.

מיהרתי ויצאתי, צועדת כמה מטרים אל החוף.

שם, על גדת האגם, העשויה מחלוקים , עמדתי מאמצת את העיניים. מחפשת.

שומעת את הרחש הזה של המים המחליקים על האבנים.

הרגשתי איך כל הגוף שלי מתוח. מרוכז.

איפה היא??!

הרי באתי כל הדרך, ואיך לא תיראה לפני?? 

ואז - גשם התחיל לטפטף. נהיה אפור. קריר.

לא היתה שום מפלצת באופק.

אבל היו הרים מסביב וירוק ושקט מופלא

והיה כייף אדיר.