מיושבת בדעתה יוצאת מגדרה
דברים שכתבתי
פוסטים אחרונים
- חוזרת לטפל 13/9/12
- חג הבשר 25/4/12
- שיר בגשם 10/3/12
- מניפסט 5/3/12
- קטע שתרגמתי בויי נט ספרים 21/2/12
- עדי נויהאוס - יש לרשום ולזכור 5/1/12
ארכיון
תרגיל בחשיפה
כמה מינית מותר לי להיות כנכה? כל הכלים שהעמידה לרשותי החברה לענות על שאלה זו פועלים נגדי – הורים, מורים, שלטי חוצות... כילדה, הובהר לי שעלי לשלוט בגופי (על חלקיו) כתנאי לאוטונומיה. כעולה, ציפו ממני לקליטה מהירה – לדבר,להתנהג ולהיראות כמו כולם. כספורטאית (היה שלב כזה בעברי הרחוק. ריצה תחרותית, למרבה התדהמה. הייתי די טובה), הדיאלוג שניהלתי עם גופי היה הישגי,חסר סבלנות וחד צדדי. כאישה, אידיאל היופי היום בנוי על ילדות אנורקטיות. ברגע קשה, כל אלה נמצאים שם כשאני יוצאת לרחוב. אלה הרגעים בהם אני אומרת שבספרטה היו, ודאי, משאירים אותי על ראש ההר. אילולי היו לי קולות אחרים, שונים, לא הייתי, מן הסתם, חיה היום. ברגעים אחרים אני יודעת שהכלים בהם צוידתי מגבילים אותי לא פחות מהמחלה. לא פחות ממנה, הם חוצצים ביני לעולם. אני לומדת שיעור גדול וקשה, על בשרי,בלי הנחות: לא כל מי שהולך בריא, לא כל מי שצולע נכה. לא כל מי שמתפקד חי. היום אני יודעת גם את אלה. תיאורטית, לפחות. לא תמיד אני מצליחה לתרגם את הידיעה הזולחיים. השינוי הפנימי שהיא מכוונת אליו עמוק מאוד ומאוד לא תיאורטי. כדי להפנים אותו אני נאלצת לבנות כלים חדשים, הגדרות חדשות לנשיות, כבוד עצמי, רומנטיקה. למצוא תשובות חדשות לשאלות ישנות. זה לא רומנטי לצלוע, נכון? זה מעורר רחמים? לפני כמה שנים השתתפתי במשלחת הישראלית לכנס של IFMSS– הפדרציה העולמית של אגודות לטרשת נפוצה. בערב הסיום הופתעתי לשמוע את התזמורת מנגנת מוסיקת ריקודים. זה נשמע כמו בדיחה מקאברית. הופתעתי עוד יותר לראות את אחד החולים – איש מקסים בכיסא גלגלים – מתגלגל למרכז אולם האוכל, שהפך לרחבת ריקודים מאולתרת, יד ביד עם אישה בריאה. תוך דקות ספורות הרחבה התמלאה באנשים: חולים, רופאים, בני משפחה. היו המון שמחה והתרגשות באוויר. לא הצטרפתי לרוקדים. לא יכולתי להניח לכל האנשים שם לראות אותי לא מושלמת. לא יציבה. חשופה. אבל החשמל היה באוויר, ואי אפשר היה להחמיץ אותו. הוא היה מידבק גם למי שישב נבוך כמוני. חודש וחצי אחר כך התקיים שיעור התנועה הראשון שלי עם יעל הרמתי, ידידה ושחקנית. לפני השיעור הזהירה אותי – וודאי את עצמה – שאינה יודעת מה אני יכולה לעשות, ומה לא. "גם אני לא יודעת. בואי נבדוק...", אמרתי. ידעתי שיעל מולי. הייתי בטוחה שאתבייש ואהיה מודעת לכל תנועה. להפתעתי, זה לא היה חשוב. הצורך שלי לזוז היה חזק מכל בושה, מבוכה,פחד – אחת הפעמים הנדירות שאיני זוכרת מהן דבר, פרט לכך שאותו גבס בלתי נראה המצר את צעדיי נעלם לרגע. יש לו שמות רבים, אף אחד מהם אינו קשור לטרשת ישירות. אני יודעת שהוא היה שם גם כשרצתי באצטדיונים. בחלקו, הוא המחיר ששילמתי עבור המדליות. תמיד הופתעתי לשמוע שחבריי הטובים סיפרו על רגשי נחיתות משיעורי הספורט. לכי תסבירי להם שבתחרות הזו יש רק מפסידים – שני צדדים של אותה משוואה. כשנצליח להשתחרר ממנה אולי נתחיל לנצח. כולנו.
|
תגובות (78)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
סימנתי לי לחזור אל הפוסט הזה וכפי הנראה - נשכח בחופשה...סליחה...
אני מאוד רוצה להעלות לרשת קטע קצר של ריקוד מרגש (אם יותר לי לומר כך)
רק לא כל כך יודעת איך...
בחיבוק וביד מושטת לצאת עימך במחול,
מהרקדנית שבי.
אריאדנה, תודה!
יקירתי, אני נפעמת ממך כל פעם מחדש, מיכולת החשיפה שלך, שכל כך נוגעת בי ומזכירה לי נשכחות. גם אמא שלי הפכה לנכה לאחר שהיתה רקדנית ותמיד אני זוכרת את היכולת שלה לנוע עם הגוף גם בכסא. והיא היתה כל כך יפה ומרשימה, ולא רק אני אמרתי...זה קרן ממנה, החיוניות הזו, העוצמה... מה שאומר שהכול בראש והכול אפשרי...כן. יש אנשים שאינם נכים ולא יודעים להזיז את עצמם....את נהדרת ותמשיכי לעשות מה שטוב לך, בכל התחומים,פשוט תחיי את החיים כפי שאת מבינה אותם ולפי מה שעושה לך טוב...שולחת בינתיים חיבוק ענק.
בינתיים, רק להדגמה, הנה כתבה שהופיעה באתר 'נגישות ישראל' לא מזמן.
ראה כמה מסובך העניין -
http://www.aisrael.org/Index.asp?ArticleID=18263&CategoryID=861
האם אני מערימה קשיים, כשהכול פשוט?
זה צריך להיות מובן מאליו.
מתוך התיאור שלך, יש חסמים שנמצאים אצלך, ולאו דווקא אצל החברה.....
כמובן!
אם כך, למה זה כל כך לא-מובן-מאליו?
אורי, תודה.
פרספקטיבה שונה וכל כך נהדרת על הדברים!
*
אורי
לנכים יש מיניות
וחשמל
וכל מה שיש למי שהם לא נכים.
ללא גבולות.
תודה,
ותודה על הכוכב.
את אישה יפה כל כך, ג'ני יקרה.
בוקר טוב.
הפוסט נכתב מזמן, בשלבים הראשונים של מחלתי.
החדש זה שיכולתי לפרסמו בלי פחד.
פחד הוא דבר משתק, כידוע, ובעצם זה גורם שעוצר את כולנו.
וחבל.
ותודה על הפרגון.
אחרי כזה פוסט...כמה שרוצה ומה שרוצה.
אם חשפת את עצמך לכאילה עומקים אז שום דבר לא יעצור אותך !
הכוונה היא, כמובן, להורים, מורים וגו' מופנמים.
אין לי מושג מה מותר לך וכמה, מי אני בכלל שאביע את דעתי בשאלה כה אישית?
ומי הם בכלל אותם הורים, מורים, שלטי חוצות וכולי, שיביעו את דעתם?
אני מניח שהתשובה היחידה למה מותר, היא התשובה שלך.
מזל יקרה, הטקסט נכתבב- 1994-5, הייתי צעירה מאוד ולא מנוסה.
ואת צודקת, כמובן.
חג שמח גם לך.
לא כל מי שהולך בריא,
לא כל מי שצולע נכה.
לא כל מי שמתפקד חי.
התחברתי למילים שכתבת , עד השלב שהגעת לשאלה של מה מותר או אסור
הכרתי נכים ששחקו כדורסל בקבוצות תחרותיות
להקות ריקוד של נכים ובריאים שרוקדים מידי שבוע,
נכים שמתחרים בשחיה וסוגי ספורט שונים ,
כל אחד לפי מה שהוא אוהב ומה שכייף לו.
ברגע שהרמת את המכשול הזה לא הצלחתי להתחבר יותר לדברייך,
מצטערת אך גם על רחבת הריקודים בכל מועדון ,ישנם אנשים
בריאים לחלוטין שנראים רע כשהם מתחילים לזוז ולרקוד,
חברה , תעשי כל מה שטוב לך וכל מה שמשמח אותך.
כשתרגישי טוב גם תראי טוב ותשדרי מסרים חיוביים לסביבה.
אפשר לחיות עם הנכות , אי אפשר לחיות עם הסטיגמות והדעות הקדומות !
חג שמח
כמה שאתה צודק...
סאחה על הרגשון.
ותודה.
ברוכה הבאה ותודה.
כתבת שיעור בבית ספר של החיים,
שיעורי הבית שצריך לעשות יומיום קשים הרבה יותר.
אל תגלי לאיש, את הרעיון גנבתי מ'האמיתות הנאצלות' שמיוחסות לבודהה - מחלה היא חלק מחיי אנוש.
הביצוע, אכן, שלי.
לא האמת בבסיס הדברים.
משה, תודה.
על הכוכב, על ההבנה, וכיף שאתה פה.
זקצר, אתה צודק.
אבל בדרך גיליתי שההסתגרות ארוכת הטווח שלי, מתוך הנחה ש'איש לא יבין', מוטעית.
והפער הזה, בין עולמי הפנימי לסביבה, אינו הכרחי.
השאר בפרטי.
*
נעמה
קשה לי להגיב כאן, וזה לא קורה לי הרבה
כל כך מפחיד לאבד את תנועות הגוף את היניות המושלמת את מה שיש
שונאת להגיד דברים כמו : תהיי חזקה" במיוחד שאת נשמעת כל כך חזקה, עם כזו מודעות
את נהדרת לי וזהו
חג שמח
רונית
לא קל היה לקרוא את הדברים, אבל קל היה לזהות את עוצמתך שלך מבעדם.
ממשיך לחזק את ידייך, ג'ני.
והאם יתכן שב"תחרות" הזו,
יש גם הרבה מרוויחים?
(-:...
ריגשת וחיזקת יקירה
אמא שלי צלעה, הייתי רגיל לנכותה. לפני המשחקים הפרה אולימפיים צילמתי כתבה על בחור מדהים בן 22 שלמרות שיתוק המוחין שלו, עסק בספורט ששיפר את מצבו הפיזי. בהולנד מנחת תוכנית הטלויזיה הפופולרית לינגו היא נכה ויוצאת עם סלבריטי הולנדי. כתבו כבר לפני, נכות זה לא מחלה. להיות חולה זו נכות. תהני, מגיע לך, חיבוק ממני.
לא יודעת מה להגיד לך, (אבל מרגישה צורך להגיד.)
אני נפעמת מן האומץ שלך לעמוד מול עצמך ומן הדרך שאת עושה.
אחזור כשיחזרו כוכבי
נעמה
זה תרגיל באש - חיה...
אם הצליעה רומנטית?
החשיבה ע"כ רומנטית.
אין אנשים מושלמים - יש אנשים שלמים !
אין ספק שאת אשה שלמה.
(ואת כל השאר אמרו שרי ושי...)
תודה לך על השיתוף !
יקירתי, לגמרי הצליח, התרגיל שלך בחשיפה...
בזכות זה את נוגעת במקומות הרכים והרוטטים.
מדהימה...
אחזור עם ערב, עת ישובו הכוכבים
תודה לך,
גלי
לא כל מי שהולך בריא, לא כל מי שצולע נכה. לא כל מי שמתפקד חי.
זה נקרא גם "למצוא את האמת"
בורכת.
כתוב נהדר.
אוי, שרי!
(אנחה)
תודה!
כמי שיש לה נכות אחרת לא היה לי קשה להזדהות איתך.
אנשים לא תמיד יודעים לקבל את האחר.. אבל יש הרבה שמעריכים
העיקר שתקבלי את עצמך ותהיי את למרות הכל....
'חתולה', תודה על הכוכב והעידוד.
גני יקרה לי,
כמה כנות, אומץ, עומק ,אהבה
חכמה ורוחניות יש במילותיך....
כן אני יודעת שזה מביך כל במחמאות האלה...תסלחי לי.
אבל זו האמת.
האין אלו בדיוק המרכיבים סקס אפיל , מיניות וחושנית במיטבה כמו יין אדום בעל מרקם ועומק?
אוהבת שלך שרי
ג'ני יקרה,
הפוסט שלך מלמד אותי עוד כמה דברים בחיים. למרות שאת העניין הזה אני די מכירה. הלוא את יודעת שאני יוצאת עם בחור צולע, ומצבו נחשב מבחינה רפואית נכות. והוא מאד, אבל מאד סקסי בעיניי.
תודה לך, ג'ני, על דברייך, על הפתיחות שלך, על האומץ שלך.
האהבה, השמחה, המיניות וכל השדרים האינטימיים נמצאים תמיד שם, מה שלא נעשה,
ובערב ריקודים מחשמל אני בטוחה שהם עפו באוויר כמו הרוח האופטימית שתמיד עושה את זה, לכולנו, מי במוגבלות פיזית ומי בזו מסוג אחר.
אהבתי וכיכבתי!
לכל המגיבים -
חיממתם את לבי, וחיזקתם בי את ההרגשה שיש מי ששומע.
ולכן, את אמונתי שאני חלק מהאנושות...
בחיי שכבר חשבתי שאולי לא.
לתערוכה של חברי "דה מרקר".
בית זבוטינסקי :אקוורל מתוך אוסף תל אביב 100 ע"י שאול נמרי.
כן זהוא כן זהוא ,
זה גן השיקמים ,
היו גם כאלה ,
אותם הימים.!!!!
תודה על תשומת ה♥
קראתי, ואז עברתי שוב. ואז עברתי שוב. ושוב.
נדמה לי, שהחוט הראשי של המאמר הוא המון עוצמה. ו.. אופטימיות.. אולי יסכימו אתי גם קוראים אחרים, ואולי זה רק אני.
כאילו, מה יכול להיות אופטימי במצב ?
שית, אני מסתבך במילים.
אולי למחוק ולכתוב מחדש.
האופטימיות של האדם, שגאה בעוצמתו, טוב ?
ואם זה לא זה,
אז.. ככה אני רוצה לראות את זה.
ואולי עוד עשר דקות, כשאני עצמי - עם הקשיים שלי - אהייה במצב מנטאלי אחר, אחשוב אחרת. ואתרגז שלא מחקתי. אבל לא מחקתי.
לירון, תודה.
תודה.
זה המינוח העברי ל'פוסט'?
לא ידעתי. חשבתי שזה שם של סרט...
תודה, מתוק.
תודה, אהובה, על הכוכב והחיזוק לא לוותר על מגע עם האנושות. כי יש גם אנשים כמוך שם, בחוץ.
ובגללם שווה להיחשף.
ככל שתרצי
יקרה,
קראתי את הפוסט שלך ונפעמתי מכוחותייך ומן הרצון ללכת הלאה ולא למעוד.
אני יודע, זה לא קל. אבל את בדרך הנכונה , משום שאת רואה את הדברים נכוחה,
ומשום שאת מוכנה להתמודד עם המציאות שנכפתה עלייך, ובהצלחה.
בכנות, אני מלא הערכה. המשיכי כך. המשיכי להיות כה אמיצה ונהדרת.
שיהיה לך חג שמח ומלא אור !!
שלך
מיכאל
רק מי שוויתר על זכותו להרגיש, להתרגש ולרגש הוא נכה. אין לזה כל קשר עם יכולת גופנית זו או אחרת.
אני מכירה יותר מידי אנשים שאף רופא בעולם לא היה נותן להם אחוז אחד של נכות ובכל זאת הם חשים מוגבלים, לקויים וחסרי יכולת. הוויתור הוא בחירה שלנו.
ואילו את מאוד מרגשת בכל פעם מחדש, אנה.
לא כל מי שהולך בריא, לא כל מי שצולע נכה.
לא כל מי שמתפקד חי.
ג'ני יקירה,
הכרתי לא מעט אנשים שהולכים אך אינם בריאים,
שאינם צולעים אך נכים, שמתפקדים אך אינם חיים.
אף אחד מהם איננו את.
על אף המחלה, המגבלות והקשיים שמלווים אותה,
את את כותבת, קוראת, עובדת, רואה הצגות, נפגשת עם חברים,
חיה ו'מנצלת' את מה שהחיים מציעים לך - יותר מהרבה
אנשים שאינם חולים במחלה זו או אחרת.
על אף המחלה את לא מוותרת על החיים.
על אף המחלה את לא מוותרת לעצמך על עצמך
וסוללת את דרכך שלך, לחיים מלאים ובריאים.
את אישה מיוחדת, אמיצה ובריאה.
ואני מברכת על הזכות שניתנה לי להכיר אותך.
תודה גדולה.
}{
והכי חשוב, אפשר ומותר לכתוב ולדבר על זה.
פוסט חשוב.
הייתי צריכה להסתכל כמה פעמים על כותרת הדף
לוודא שזו את כותבת ולא אני.
שורה אחרי שורה, כאילו יצאה ממוחי לפוסט שלך.
תודה לך.
חג שמח.
הצורך שלי לזוז היה חזק מכל בושה, מבוכה,פחד – אחת הפעמים הנדירות שאיני
זוכרת מהן דבר, פרט לכך שאותו גבס בלתי נראה המצר את צעדיי נעלם לרגע.
יקירתי אימצנו כל כך הרבה דפוסי התנהגות אסורים בדרך לחינוך המושלם
כשהאיסורים היחידים הם "עשרת הדיברות " .
את כותבת כל כך מקסים על הסבל שאת חוווה בפתיחות רבה , אך עדין לא מספיק ...
הייתי מצפה ממך , להתפרע , לקלל , לצחוק בקולי קולות , לצעוק את הכאב שלך .
ליום הולדתך הקרב ובא אני מאחלת לך
שיפור בבריאותך
בן זוג מדהים יוצר ויצרי
ושתרקדי כל הזמן
שהמוסיקה תזרום בך
כחלק מהווייתך המושלמת .*
יפה כתבת
מחזק את ידייך :)
היתרון הגדול שלך הוא שהיית ספורטאית בתחום תחרותי ביותר
היום את צריכה להעיר את החלק התחרותי הזה
ולהלחם בכל דרך שאת יכולה
ולבצע כל תנועה קטנה כגדולה
וכל אחת תהיה לך לנצחון
ומי אצר שאישה בכיסא גלגלים
לא יכולה להיות
נשית
סקסית מינית
צריה להפנים זאת
את מקסימה
ותשדרי זאת לכולם
יקירתי............הפוסט שלך כל כך מדבר אלי
העתקתי את השורה האחרונה החותמת אותו רק כדי שאוכל לשנן שוב ושוב לעצמי
כשנצליח להשתחרר ממנה אולי נתחיל לנצח. כולנו.
מזי
*
החשמל ההוא שהיה באוויר, ברחבת הריקודים, הוא ההוכחה האולטימטיבית
להתברות הנפשית הבלתי מוגבלת על כל מגבלה פיזית!
את בדרך הנכונה.
בהצלחה!
הלוואי והיו לי ים של כוכבים להעריך את החשיפה הזאת שלך
שולח לך כוכב ענק , ומזמין אותך לרקוד בהזדמנות הראשונה
שי
זה לא משנה מה שאחרים חושבים, תכירי ביכולות שלך ואיתם תלכי או תתגלגלי עד הסוף באהבה.
אשוב לככב.
יפה)***
*נהדרות
כמה שטוב לך .
.
הכרתי נשים נבדרות מיניות וסקסיות שהיו גם נכות ,
לאחת לא הפריע להיות נוטפת סקסאפיל אפילו כשדידתה בזוג קביים עקב רגליה המשותקות מפוליו ,
אולי אם אז לא הייתה לי חברה היינו הופכים לזוג לוהט
רשומון נהדר
*
מותר לך להיות כמה שתרצי. ואם את רוצה לא מספיק כמו שאת רוצה לרצות אז נסי לרצות יותר.
האמת ? למי איכפת מאנשים אחרים ?
תדאגי לעצמך. העולם יתאים את עצמו לך. ואם לא אז זו בעייה שלו ולא שלך.
כשאת מאושרת הכל נפלא. (נכון לגבי כל אדם ואדם) והמוח משחרר את החומרים המתאימים שתרגישי ככה.