שוב שלום. בהמשך לפרק הראשון שהופיע אתמול, להלן הפרק הבא. שוב, שימו לב לזה.
ואני מוסיף ומבקש מכל מי שמקבל את הלינק בהודעה המשותפת ולא מעוניין בכך, בבקשה להודיע לי על כך בהקדם.

שתיים

 אם מישהו שואל אותו, מה שלומך? הוא משיב תמיד, שלומי מצוין. הוא לא אוהב להרבות בדברים ועוד פחות אוהב לדבר על עצמו, על מצב הרוח שלו; אבל אם מישהו שואל אותו, מה שלומך, באסיליו? הוא מושך בכתפיו, ממקד את עיניו בפני בן שיחו ומשיב בחוסר חשק, אבל ללא תחושת הכנעה או ייאוש, שלומי מצוין.                              

הוא לא נוהג לבקר את הוריו, וגם לא את חבריו. הוא מעדיף לצאת מביתו רק כדי ללכת לעבודה, ולצאת מהעבודה רק כדי לחזור הביתה. עלינו לדעת שחמישה גושי בניינים מפרידים בין שתי הנקודות הגיאוגרפיות האלה, הנמצאות באחת ממאה השכונות המרכיבות את העיר. למען האמת, אין בעיר מאה שכונות אלא פחות, אבל זהו מספר טוב, הוא נותן נפח לעיר המרכזית של ארץ נידחת ומתדלדלת זאת. אין זה היינו הך לומר שהעיר מורכבת ממאה שכונות, או  לומר שהיא מורכבת מעשרים ושלוש שכונות או מארבעים ושבע.  

כאשר אינו מסתגר בשירותים, באסיליו נוהג לשבת על כסא עץ מאחורי דלפק הספריה, ברגליים צמודות, פרושות, ובעיניים עצומות למחצה. הוא מצפה. מצפה למה? להגעתם של הקוראים, ומיד לאחר מכן לעזיבתם של הקוראים; לחלוף השעות, השנה. הוא נזכר, תמיד, במשפט שכתב אחר: אם האנשים ישארו בחדריהם בשקט, הסך הכולל של הרוע יפחת. באסיליו מרוצה מכך שהוא גר בעיר. ועובד בספריה. ומכך שביתו נמצא חמישה גושי בניינים מהכיסא בו הוא מעביר את אחרי הצהרים, בעיניים עצומות למחצה וברגליים צמודות, בציפייה. ציפייה למה? שמשהו חדש יקרה. שחוֹפיה השמן יגיע מוקדם, לבוש בבגדים נקיים, בלי ריח של זיעה או זוהמה שהצטברה במשך שבועות. שאֶאוּחֶנְיה תשתוק. שהמנהל יהיה צלול וערני. שאחר הצהרים יהיה נעים והשמש חמה. שהצל שמטילים העצים שבגן יצייר, קלושות, כמה ענפים על רצפת הגזוזטרה. 

© כל הזכויות שמורות להוצאת בִדיונות | Hispánica