בגיל 22 החלטתי לברוח. הייתי אחרי קשר של שנתיים וחצי שהסתיים בכאב ובניסיון ליצור תיק עבודות כדי להתקבל ללימודים שפחדתי מהם. ופתאום הבנתי, יש מוצא. אני יכולה לברוח מהפחדים שלי ומהלחץ לשרוד ולנסות להבין מה אני יכולה לעשות לבד, בלי שאמא תזמין לי את התור לרופא. יצאתי למסע שהחל בהודו ונפאל והמשיך לאוסטרליה, ניו זילנד ותאילנד. במהלך המסע כתבתי את ה'קולקטיביים' שלי לכל יקיריי, במטרה לחלוק עימם את אושרי (ואת השאר) זהו ה'קולקטיבי' הראשון שכתבתי:
Mon, 11 Jul 2005 06:45:30
לכל אהוביי, לאחר 17 ימים מרוחקים והרבה הבטחות לכתוב, החלטתי שדווקא בעיירה שהכי יקר בה לשבת על האינטרנט,אני אקח לי שעתיים טובות ואשקיע ב"תקציר" מפורט עד דמעות אודות כל מה שעבר עליי עד כה. יש לציין שאני יושבת לי מול המחשב עם בחילה מטורפת אבל מסיבה נפלאה ותצטרכו לקרוא עד הסוף כדי לגלות למה :) המממ... ובכן נתחיל בטיסה החביבה ביותר שהייתה לי. התיישבתי לי לתומי ליד, מי היה חושב, קב"ט אל-על בבומביי (למי שלא עובד בנתב"ג אסביר כי הוא הדמות הבכירה ביותר בביטחון אל על בתחנת בומביי.) אדם מקסים בגיל העמידה שחי שם כבר שנתיים עם משפחתו ומתחיל, בהתאם לבקשתו להישאר שם, שנה שלישית. הוא הילל ושיבח את בומביי ונתן כמה עצות חשובות במהלך הטיסה (מה שלא הוריד אפילו בכפית ממידת הפעירות שלי בשנייה שירדתי מהמטוס). לאחר שנחתנו הוא נתן לי כרטיס ביקור ואמר שאם אצטרך עזרה הוא ישמח לעזור ושאתקשר- בונבון, אני אומרת לכם.
באופן מרשים עד כדי התפעמות- התיק שלי אכן הגיע עם המטוס ולא נשלח לשום מדינה ערבית עויינת (יש לציין שבטיסתי האחרונה לקח למזוודה שבוע להגיע אליי. איריס טרם קיבלה את שלה- דקת דומיה לזכר המזוודה של איריס........................... תודה חבר'ה, אני מעריכה את זה) :)
ובכן, הסתכלתי סביבי, ימינה ושמאלה והבנתי שכדאי שאמצא דרך להגיע לקטמנדו כמה שיותר מהר,כי האנשים בשדה אהבו מידי את החולצה הגזורה/קרועה לגזרים שלי, ואני לא כ"כ אהבתי את האנשים שאהבו את החולצה שלי. ניגשתי לדוכן/דלפק סוכנות נסיעות והסתבר לי שהמטוס לקטמנדו עם עצירה באמצע הדרך בדלהי יעלה לי 300 דולר. עכשיו, אם יש ילדים בסביבה יש לעצום להם את העיניים ב2- משפטים הבאים: "זובי 300 דולר. הם יכולים להיחנק מקורי עכביש (יצור שאגב התיידדתי איתו מאוד אתמול בלילה) ולעבור סיבוב במגרסה לפני שהם יקבלו את ה300 דולר שלי". אפשר לפתוח עיניים. החלטתי לקחת רכבת לדלהי ולהסתדר משם. בעודי מחפשת דוכן-דלפק של כרטיסי הרכבת, ניגש אליי הודי קטן ושואל אותי בעברית עילגת, "מה את צריכה?" כשיצאתי מההלם הסברתי לו את המצב והוא החליט לנסות לעזור לי. כמה התקפי לב לאחר מכן גיליתי שהוא הודי יהודי בשם יצחק והוא ע. קב"ט באל על. הוא בירר עבורי לגביי הרכבת, והיחידה ההגיונית שיכלתי לקחת הייתה למחרת בצהריים. הוא הציע שבמקום ללכת למצוא גסט האוס לבדי ועם מה שלבשתי שזיעזע אותו מסתבר) אני עדיין חושבת שהוא נסחף- אבל לא מתווכחים עם הודים יהודים מבומביי- מסתבר שזה פשוט מרגיז מידי), אבוא לישון בבית שלו עם אישתו ושני הבנים שלו. אחרי המון ויכוחים עם עצמי וסירובים מנומסים כלפיו שהוא לא ממש הסכים להם, החלטתי להתקשר לאודי (הקב"ט מהמטוס) ולשאול אותו אם הוא מכיר את יצחק. מסתבר שכן ושזה בסדר שאסמוך עליו- נסענו אליו. אירחו אותי כמו שמעולם לא אירחו אותי. בחיי, כמה כאלה ועוד כמה בדווים והייתי מסודרת עם לינה ואוכל לשארית הטיול. הם סיפרו לי המון על הקהילה היהודית בהודו, יש כ5000 יהודים בהודו מסתבר. ופעם בשנה הם באים לישראל .בעיה קטנה עם ההודים הנדיבים שלי: הם לעולם לא סותמים!! לעולם לא!!!!!!! לעולם!!!!!!!!!! וואי וואי, כמה שהם טחנו לי בשכל!!! אגב, מסיבה לא ברורה, אני נוטה להגיד וואי וואי הרבה. אני מאמינה שהחברה בקטמנדו הדביקו אותי. אההה... אבל טרם הגענו לקטמנדו והדרך עוד ארוכה יקיריי. לאחר שהשלמתי את הג'ט לאג שלי במיטה של הבנים, בצהריי היום, בבית הכי קטן שהייתי בו בחיי, עם 47 מעלות בחוץ ואלוהים יודע כמה בפנים וללא מזגן רק מאוורר תקרה מקרטע שלא היה מעליי בכלל!! הם אפשרו לי להתקלח אצלם, עם דלי מים גדול ועוד אחד קטן- חוויה משעשעת. הם האכילו אותי ולקחו אותי לקנות חולצה שהם מאשרים עם שרוולים ארוכים- כי פשוט לא היה לי מספיק חם עד עכשיו. והם דיברו. ודיברו. ודיברו. וכן כן, הם דיברו! מה יש כ"כ הרבה לדבר- תנשמו רגע! עכשיו מה עוד, המבטא ההודי באנגלית הוא כ"כ כבד שלא הבנתי שליש ממה שנאמר! ואז בערב, יצחק אומר לי כשישבנו לאכול על ריצפת הסלון ארוחת ערב- "!your english not too good" אם לא הייתי כ"כ אסירת תודה ומלאת התפעלות על הנדיבות ועל האירוח הנהדר שלהם- הייתי מורידה לו כאפה ב45 קמ"ש! אני כל היום שוברת את הראש מה קיבינימט הוא אומר, ואז כשאני מנסה לדבר אליו כמו אל מפגר כדי שהוא יבין מה אני אומרת הוא בא לי ביציאה של your english not too good!אהההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! למחרת, יצחק ויפה ליוו אותי לתחנת רכבת ועוד שיבעה דברים התחרבנו בדרך אבל כבר אין לי כח לכתוב על זה אז נגיד שלא התפספסה הרכבת שלי ושלא היינו צריכים לנסוע חצי עיר לקנות כרטיס לרכבת אחרת ולחכות עוד 6 שעות ולהתארח אצל אחותו התאומה של יצחק שגרה באיזור ועוד כל מיני כאלה.... עד שלא התיישבתי ברכבת ועשינו סצנות מרגשות דרך החלון, יפה לא הסכימה ללכת. איזה מתוקים האנשים האלה. לא יאמן כמה שהם היו נהדרים אליי ואיזו ברכה זו שנתקלתי בהם. אגב, שמות הבנים:יבניאל, בן 10.ובן חור, בן 19. לא יאמן.
הרכבת הינה רכבת מתקדמת יחסית ומהירה יחסית, ועולה בהתאם ומשך הנסיעה לדלהי-17 שעות. אבל היה לי כ"כ כיף שלא שמתי לב שעברו כ"כ הרבה שעות. פגשתי שם בחור אוסטרלי,מדריך טיולים בסידני, בן 31, בשם רובין. איזה בובו! הייתה בינינו אחלה כימיה ואחריי 17 שעות היכרות ירדנו מהרכבת והוא שאל אם אני יודעת מה אני רוצה לעשות או איך.אמרתי שאני מניחה שאמצא גסט האוס לישון בו ואתפוס את הטיסה הקרובה לקטמנדו. לא באמת ידעתי מה אני עושה (אני יודעת שאתם בשוק), וכן היה לי את אותו הפרצוף שהיה לי כשירדתי מהמטוס, אז רובין שהינו איש שטח מנוסה לקח אותי תחת חסותו וכיוון את שנינו למיין בזאר בדלהי שם השוק התיירותי הגדול ובצדדיו אינספור גסט האוסים. את אותם יומיים ביליתי עם רובין וטיילנו לנו במבצר האדום בדלהי ,בשווקים ובחיפוש לילי אחוז אמוק בניסיון למצוא בייליס (עברנו 5 פאבים עד שמצאנו - אבל אמרתי לו בעודו שותה בירה בארוחת הערב שאני ממש אוהבת בייליס ולאחר שהרמנו כוסית למציאת בייליס בדלהי- כבר לא הייתה דרך חזרה).למחרת נפרדנו בצער רב והמשכתי לי לשדה התעופה לתפוס מטוס לקטמנדו שבנפאל. משדה התעופה הנפאלי לקחתי מונית במחיר מופרז של פי 4 לבית חב"ד בקטמנדו. אנשים- אושר כזה לא ציפיתי לחוות! כשהמונית עברה בטאמל, שהוא השוק התיירותי, שלצידו גסט האוסים והכל היה כ"כ יפה והצבעים היממו אותי-זה היה נחמד. אבל להיכנס לבית חב"ד שכולו ספות עליהן שורצים ישראלים מכל הגילאים ו2 אברכונים מזוקנים ומתוקים מחייכים אליי. ברקע אהוד בנאי ומערכונים של הגשש. ופינות אינטרנט ובאר להזמין בו שתייה, או שוקולד השחר ומצה או במבה ביסלי וכל היוצ"ב. לראשונה מזה 5 ימים (שהיו אגב מאושרים ומלאי אנרגיות חיוביות) נרגעתי והרשתי לעצמי לנוח. קיבלה אותי ישר בחום סלקטורית לשעבר שלא זיהיתי והאברכים המתוקים והרב חיזקי ואשתו חנה והכל היה פשוט כליל השלמות. לא ידעתי עד כמה הייתי צריכה לנוח עד שלא מצאתי את עצמי שם. אגב, מסתבר שגם אם אתה שורד חצי שנה בהודו ללא שום בעיות קיבה, כל שעליך לעשות זה להגיע לנפאל ושרשרת קילקולי קיבה רק מצפים לך עם קריצה. גם אני חטפתי את המנה שלי ושותקתי לחמישה ימים למנוחה בגסט האוס ובבית חב"ד. לא רע בכלל. בינתיים פגשתי את מירי שחזרה משבוע טרק עם כמה ישראלים נקיים מסמים וחביבים והתחלנו לטייל לנו באזור.היינו בפתן, שם ישנם מספר מקדשים בודהיסטים והינדואים וגם ציפור האבן מהשיר של גלי עטרי.למעשה ילד הודי קטן בא ושאל אם אנחנו מישראל (מסתבר אגב, שזה כתוב לי על המצח!) ואז הוא התחיל לשיר לנו "וכשתעוף תעוף תעוף...." אז העפנו אותו כי יש יותר מידי ילדים מעצבנים בעולם (כמובן שהוא ציפה לכסף עבור זה- שלא יהיהו ספקות בכלל)
בכל אופן, נמאס לנו מקטמנדו ומלרבוץ ולהסתובב בשוק, אז עכשיו אנחנו כבר 3 ימים בפוקרה. עיירה מתויירת אחרת שבד"כ מהווה בסיס לטרקים. מדהים פה. הירוק בעיניים והאגם הענק שבמרכזו מקדש הינדו וההרים הענקיים שמקיפים אותנו.... לא להאמין. מירי ואני עלינו אתמול לסרנגוט שזה הר בגובה של 1600 מ' כדי לישון שם לילה ולראות את הזריחה ולאחר מכן על אותו ההר לעשות מצנחיי רחיפה (מירי עשתה את זה בישראל איזה פעמיים קודם כך שאני הייתי הנרגשת שבינינו) ולמעשה כך בילינו את הבוקר, באוויר בגובה של 1600 מ' יושבות ומצלמות וחוות את העננים מקרוב וצוחקות עם המדריך הנפאלי המקסים שהיה לנו.
איך שנחתתי נכנסתי לחנות האינטרנט הקרובה והתחלתי את המייל הזה, כאמור עם בחילה מטורפת אבל זיכרון מדהים :)))) באופן כללי החוויה הנפאלית היא כ"כ מיוחדת. מצד אחד עוני ומצד שני פשטות שלא דורשת הרבה.הרחובות צבעוניים באופן מרהיב אבל לא פחות מכך אפורים ועלובים. ואז עוברת פרה ברחוב הראשי..... ביום ראשון מירי ואני נוסעות לעשות טרק בהימלאיה. הוא אמור להיות 6 ימים בהתאם לקצב ואין בו דרכים מסוכנות. רק בשבת אחזור לסוג האלטרנטיבי הזה של ציוויליזציה. עד כמה שהמייל הזה ארוך, הוא עדיין לא מתאר את האוטובוסים המקומיים, או את ההוויה היהודית שמשכה את 50 הישראלים שעשו בבית חב"ד קידוש בשישי, או ארוחת ערב חגיגית בראשות הרב חיזקי המקסים בשבועות, או את שואת החרקים שהתרחשה בחדר שלי ושל מירי אתמול בלילה בהר, או את זה שאני מתה מחום ומזיעה ובדיוק התחיל גשם זלעפות מחוץ לחנות, או את הילדים עם העיניים הגדולות שמתחננים שאקנה להם את החלב הכי יקר בסופר ואז הם רצים להחזיר אותו לסופר בשלמותו כדי לקבל על זה כסף מבעלי המקום.כל דקה אני חווה משהו חדש ואני לא מצליחה להתמקד בהכל כדי לספר. עד עכשיו, אני מאוד נהנית. אני דואגת לעצמי ויודעת שיש לי אחראיות לחזור הבייתה שלמה ומרוצה כך שאין צורך לדאוג יותר מידי. אם שלחתי לכם את המייל הזה, זה אומר שאני אוהבת אתכם באמת ובתמים ואני יודעת שהמייל הוא לא אישי אלא קבוצתי, אבל גם לזה אני אמצא את הזמן ואני מבטיחה לכתוב, זה פשוט לא כ"כ נגיש ולא תמיד אפשרי. אוהבת מכל הלב, טליה. |