[ זה היה חלק א' ] [ זה היה חלק ב' ] [ זה היה חלק ג' ] כהן והלהקה יורדים מהבמה לצורך הפסקה של כחצי שעה.
לא שמעתי על הרבה הופעות שנחתכות באמצע לצורך הפסקה, כאילו שמדובר בהצגת תיאטרון. אפשר להתווכח על הקונספט הזה. אני אישית הרגשתי שזו טעות. כל הבניה של האוירה, המתח והחשמל שבאויר, הקליימקסים שבאים והולכים - כל זה מתפזר במהירות ומצריך בניה מחודשת, כמעט מאפס. רק לפני כמה דקות שמעת שירים גדולים, אמרת לעצמך "עוד, עוד", ועכשיו אתה פתאום מרגיש כאילו אתה נמצא בקולנוע גלובוס, מחכה שהאנשים יועילו בטובם לחזור מהמזנון עם הפופקורן שלהם, כדי שיהיה אפשר להחשיך שוב את האולם ולהמשיך. ההנחה שלי היא שההפסקה הזו היא כורח המציאות של אדם מבוגר מאוד, שבטח קצת קשה לו העמידה התובענית על הבמה במשך שעה ארוכה. אני מנחש שבהופעותיו לפני שנים זה לא היה קורה. אבל לפני שנים הוא לא היה בן 74, ועכשיו הוא כן. העניין הזה של הגיל ושל בגידת הגוף מתחבר לחלוטין לשיר שפותח את החלק השני של ההופעה - Tower Of Song, שמי שקורא כאן יודע עד כמה הוא אהוב עלי.
כהן מקדים את השיר בכמה מילים:
"אנחנו מתאכסנים במלון נפלא. אני לא יודע אם שמתם לב שבאמבטיות של מלונות יש מראה עגולה גדולה ומגדילה, המוקפת באורות פלורוסנט. אל תעיזו להסתכל באחת כזו. כשאתה מסתכל על המראה הזו קשה להגיד לעצמך שהגיל לא יכול לגרום לי לנבול", הוא מתוודה, ואז מודיע:
"אני אתחיל את המכונה כאן, אל תיבהלו, היא אוטומטית".
המקצב של Tower Of Song מתחיל, ואחריו גם השיר הנפלא הזה (עליו העיד פעם כהן שהוא "אחד משלושת או ארבעת הבאמת-שירים שכתבתי בחיי"), קומפלט עם ה"דו-דם-דם-דם, דה-דו-דם-דם" של זמרות הליווי. אני שר איתו כל מילה ומילה בשיר הכ"כ אהוב, כולל הדה-דו-דם-דם הזה, שזמרות הליווי ממשיכות גם כשהשיר מסתיים. כן, הן לא מפסיקות לדמדם, ועל הרקע הזה פוצח כהן במונולוג שמבטיח לגלות בסופו מהו סוד החיים:
"אתם באמת רוצים את התשובה לחידה? למסתורין? אני יודע שזו עיר מתוחכמת מאוד ואתם לא רוצים להתוודא על העובדה שאתם לגמרי תוהים. הנה זה בא: הנה התשובה לתהיה, הנה זה בא...", הוא אומר ונותן פאזה קצרה ואז מגלה:
"דו-דם-דם-דם, דה-דו-דם-דם".
זהו, כך מסתבר, סודו של היקום.
Works for me...
אחר כך מגיעה לא אחרת מאשר סוזאן, משיריו המוקדמים והיפים ביותר. שני שירים אחר כך: ביצוע חזק במיוחד של The Partisan, שיר שנדמה שההופעה מצליחה למקסם, ולתת לו אימפקט חזק ותופס אפילו יותר מהמקור. Oh, the wind, the wind is blowing,
through the graves the wind is blowing,
freedom soon will come;
then we'll come from the shadows. 
ואז, אחרי עוד שיר (Boogie Street, אותו מבצעת שרון רובינסון) מגיע אחד מהרגעים הגדולים של המופע. אולי הרגע אותו דמיינתי הכי הרבה כשחשבתי על המופע הזה: Hallelujah.
בדמיוני, ראיתי אולם ענק מתרומם על הרגליים ושר יחד עם הכהן הגדול את אחד הטקסטים שהם כנראה הכי קרוב שאדם לא מאמין יכול לשיר ולהרגיש התעלות קרובה לדתית. התעלות שמרגיש אדם דתי בתפילתו. "הללויה", דמיינתי אלפי אנשים שרים עם כהן. "ה-ל-לו-הו-יה", ראיתי אותם צועקים לכיוון הבמה בגרון ניחר ומלא התרגשות. הטמפרמנט החם שכבר הוצג ע"י הקהל הזה הערב רק חיזק את אותו דמיון שלי. הוא בטח ישיר "הללויה", והגג יעוף פה.
והנה, בצורה מפתיעה, לפחות מבחינת רוב הקהל זה היה עוד ביצוע לעוד שיר. בהתחלה לא הבנתי איך השיר הגדול הזה - שמקומו בכלל בסוף ההדרנים על תקן דובדבן איכותי במיוחד בקצפת העשירה - מתקבל כאחד השירים. הנחתי שבפזמון העניינים יתחילו להתחמם, אבל גם זה לא ממש קרה. כן, היו אנשים כמוני ששרו להם בשקט את ההללויה. אולי כמוני, גם הם הגביהו קצת את הקול בפזמון. אבל גג עף? איפה, אפילו לא גג זז. למרות הביצוע המצוין. למרות שכהן שר את כל בתי השיר (לגרסה המקורית של "הללויה" התווספו מספר בתים, איתם כהן נוהג "לשחק". ועל הדרך, קבלו עוד 20 עובדות על השיר). גם לא בקטע הקליימקסי ביותר מבחינתי בשיר הזה, כשהוא שר:
And even though
It all went wrong
I'll stand before the lord of song
With nothing on my tongue but hallelujah
אפילו ברגע המרגש הזה, כשה-Lord Of Song שלי שר על ה-Lord Of Song שלו, לא היתה בארינה הזו שירת מקהלה כנסייתית כמו שהייתי מצפה. להגיד שהחוסר בווייב המתבקש לא פגם בחווית הדקות האלה עבורי יהיה לא נכון. אבל הוא גם לא הרס אותם. כי איך אפשר להרוס ביצוע של "הללויה"?
ואז, אחרי התפילה החילונית הזו, הוא עובר באחת מקודש לחול, ושר על Democracy, על הדמוקרטיה שמגיעה לארצות הברית, ונכנסת אליה דרך חור באויר. וכשנגמרת הדמוקרטיה - הנה עוד רגע שיא. I'm Your Man. אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו, לטעמי. אחד מביטויי המסירות המקסימים ביותר. שיר שצריך להיות ברקע כשמציעים נישואין. שיר איתו צריכים להיכנס זוגות לחופה. שיר ש... נו, מה עוד אפשר להגיד על שיר עם מילים כ:
If you want a lover
I'll do anything you ask me to
And if you want another kind of love
I'll wear a mask for you
If you want a boxer
I will step into the ring for you
And if you want a doctor
I'll examine every inch of you
לא יודע. אז אני לא אגיד.
עוד קצת קדימה, וזה Take This Waltz. יומיים לפני כן, וגם שלושה, הוא שר אותו ממש במקום התרחשותו של השיר - בוינה, אוסטריה, וזכה למחיאות כפיים סוערות ברגע שהשיר זוהה ע"י הקהל. זמרות הליווי שרות ה"אי-אי-יאי-יא" המפורסם של הפזמון, ומסיימות עם ה"לה-לה-לה" המתוק כ"כ. כהן משתמש (גם) בשיר הזה כדי להציג את הלהקה, אבל הפעם זו הצגה של סיום. הצגה של "אלו היו...". הוא נפרד מהקהל וכולם יורדים מהבמה.
**********************************
על שלב ההדרנים קשה לי לספר מהראש. זה שלב שכמעט כולו מהלב. סיטואציה של כחצי שעה שהיתה כ"כ מרגשת, שפשוט אי אפשר לדבר עליה במונחי "ביצוע טוב או לא", אלא כמעט רק במונחי "מה הרגשתי".
כי מעבר לשירים שנוגנו בה והסעירו כ"כ, היה גם את עניין המיקום. סיפרתי כבר כמה הסתדרנו מבחינת המושבים שלנו. כמה הם היו סמוכים לבמה ואיפשרו לנו לראות את ההופעה כ"כ מקרוב. אבל כשהתיישבתי על הכיסא בתחילת אותו הערב, לא חשבתי שאפילו למיקום המצוין הזה יהיה לנו שידרוג.
כשההופעה "הסתיימה" וההדרנים עמדו להתחיל, שמנו לב שיש כבר כמה אנשים שעומדים ממש בסמוך לבמה. אנשי הביטחון, שלשמחתינו תיפקדו בצורה פלגמטית למדי בערב, לא ניסו להזיז אף אחד. כיאה לישראלים אמיתיים, מיד רצינו גם. וכך, בקלילות בלתי נתפסת, מצאנו את עצמנו ממש ליד הבמה. כשהוא עלה להדרן הראשון ושר את So Long, Marianne (ונראה את מי שיכול להתאפק לא להצטרף בפזמון) עוד ניסינו מן ישיבה כזו על הרצפה, כדי לא להפריע. אבל מהר מאוד כל ה"פולשים" לאיזור קדמת הבמה קמו על רגליהם והתקבצו בעמידה כמה קרוב שרק אפשר. וזה קרוב מאוד. כשהוא התחיל לשיר את First We Take Manhattan התרגשתי פעמיים - גם מהעובדה שאני שומע את השיר הנהדר הזה, וגם מכך שאני שומע אותו מהפוזיציה הזו - ממש מול הכהן, מקום בו אני רואה כל שריר שזע בפניו, מקום עליו אפשר היה לומר "אני רואה לו את הלבן שבעיניים", אם הוא לא היה שר רוב הזמן בעיניים עצומות. לכל סערת הרגשות הזו התווסף גם הקצב של השיר - הכי קרוב לרוק שכהן מגיע, קצב שבאמת מתאים להופעה בה אתה עומד ליד הבמה, שר את כל המילים, וצועק יחד איתו את ה-Then we take Ber-lin!" (שבוע לאחר מכן, אגב, הוא שר את השיר הזה ממש שם - בברלין). עמדתי שם, שר את זה, צועק את זה, וחושב על הילד בן ה-16 שהריץ דאחקה עם החבר שלו שקנה איזה אוסף של לאונרד כהן וסיפר איזו טעות זו היתה. אם הייתם אומרים לילד הזה שעוד 16 שנה הוא יעלה על מטוס כדי לראות את לאונרד כהן בהופעה - הוא היה צוחק, בטוח שנפלתם על הראש. אבל עכשיו הוא עומד כאן, שומע את השיר הזה, ומייחל, כ"כ מייחל שבהדרן הזה הוא לא יקפח אותנו ולא ישאיר אותנו בלי השיר האהוב ביותר עלי ועל הקולורגול - Famous Blue Raincoat. כמה לא הפסקנו לדבר לפני ההופעה על השיר הזה, ועל הסיכויים שלנו לשמוע אותו. לא היה ברור לנו איך הוא נוהג להשמיט את שירו הטוב מכולם בכזו עקביות. עד הלום הוא שר אותו מעט מאוד - משהו כמו חמש פעמים במהלך כל הסיבוב. הקולרגול היה איתן בדעתו - הוא חייב לשיר אותו. למרות שהוא יכול לצטט סטטיסטיקות מדויקות על איזה שירים הוא שר בסיבוב, כמה ומתי ("הוא שר אותו לפני שלוש הופעות, ואז בשתיים האחרונות - לא"), תערובת של אופטימיות ושל Wishfull thinking גרמה לו להאמין שאנחנו עוד נשמע על המעיל הכחול הזה הערב. בהפסקה הוא אפילו הלך לעמדת הסאונדמן, כדי לרחרח אם יש סיכוי לכך. "זה לא ברשימה", ענה לו איש הסאונד חבוש המגבעת. "אבל הוא שר אותו בבאלאנס, אז אולי". כדי להגדיל את הסיכוי הזה, ממקום עמדתינו מול הכהן נפנפנו שנינו באויר במעיל הכחול של הקולרגול. הרמנו אותו למעלה כמו דגל מתנפנף, מנסים לתפוס את מבטו, אולי יראה, יבין את המסר ויעשה לנו את הג'סטה. כ"כ ניסינו שיראה, עד שאיש ביטחון מהצד שמעבר ל"גבול החוצץ" בא "להרגיע" אותנו, כאילו היינו קופצים עוד שניה על הבמה ועוטפים אותו במעיל הזה, בצעקות "לאונרד, תעשה לי מעיל גשם כחול".
First We Take Manhattan נגמר, אנחנו מחזיקים אצבעות וצועקים Famous Blue Raincoat לסירוגין (לא שהוא שומע אותנו) ואז נשמעת על הבמה פתיחת שיר מוכרת.
"זה קורה", אומר לי הקולרגול, ומיד שולף את המצלמפון שלו כדי לתעד את המאורע הגדול. כל המתח והציפיה מתפרקים בשניה אחת. כן, זה באמת קורה. הוא ממש שר לנו עכשיו את Famous Blue Raincoat. נשבע לכם שהעיניים שלי נעשו לחות פתאום. נזכרתי איך רק לפני פחות משנה אמר לי דויד פרץ ש"כנראה כבר לא נזכה לראות אותו מופיע". והנה, לא רק שאני זוכה לראות אותו מופיע, אני זוכה לראות אותו שר את השיר שלו שאני הכי אוהב. ועוד מקרוב כל-כך. ממש צמוד לבמה. לפעמים חלומות מתגשמים.
באחד הטוקבקים לפוסט המצוין הזה של גיאחה, כתב מישהו שבהופעה בברלין כמה ימים לאחר מכן "הביצוע של השיר היה די רגיל". האמת שאין לי מושג אם זה היה כך גם בפראג. הדבר האחרון שהתרכזתי בו באותו הרגע היה איכות הביצוע. החוויה עצמה הקיפה אותי כמעט לחלוטין, מופרעת רק ע"י צ'כית יפה שעמדה מימיני, מתרגשת לא פחות ממני, בוכה ושרה בקול רם את המילים הנפלאות של השיר הזה.וגם אני (אנחנו, בעצם) שרתי איתו. כל מילה. על המעיל הקרוע בכתף, על לילי מרליין, על ג'יין ועל האח שלקח אותה, והחזיר אותה עם קווצה משערו. שרתי איתו והרגשתי שזה כמו איזה מן טקס מפרק, מנקה, מטהר. משהו שמזכך אותך מבפנים. הסאונדמן. אפילו הוא חובש "כובע לאונרד". צילום: דרור נחום כשנגמר המעיל, ואיתו סערת הרגשות, מבחינתי הוא היה יכול לרדת מהבמה וללכת הביתה. יותר מזה באמת אי אפשר לבקש. זה המקסימום עליו אפשר לחלום. אבל כמה משמח זה היה שהוא המשיך. הוא מתחיל לדקלם בדרמטיות את הטקסט של If It Be Your Will, ואחרי הדקלום שלו נותן לזמרות הליווי לשיר בעצמן את השיר הזה (שהנה פוסט מעניין מאוד של עמי ברנד עליו), עת הוא עומד לצידן, עם המגבעת המפורסמת מונחת על החזה, מסתכל ומקשיב. יפה לו, תדמית ה- Elder man. הזכירה לי משפט שפעם שמעתי בטלויזיה, כשדמות נשית אחת אומרת לגבר: With age, you get respected, we just get old. ובאמת, נדמה שפרסונת ה"מבוגר שעבר הכל, ועכשיו מסכם את חייו" מצליחה לייצר עבורו כזה כבוד וכזו הכנעה, שגם כשאתה רואה אותו מריץ את השטיקים של "אני זה שמכבד אתכם", כמעט ובא לך להשתחוות.
אני לא משתחווה, אבל כן נשען קלות על המעקה המפריד. איש הביטחון מקודם מתקרב אלי שוב. Show Some Respect, הוא מבקש, ואני תוהה מה בדיוק מפריע ואיזה חוסר כבוד זה להיצמד למעקה. "לעלות על מטוס ולטוס מהמזרח התיכון לאירופה בשביל לראות הופעה זה לא מספיק כבוד?" בא לי לענות לו, אבל כמובן שאני לא. הוא בטח לא זה שיצליח לקלקל לי את החוויה.
את ההופעה בוחר כהן לסיים בשירים ששמותיהם אומרים הכל. כמו של-R.E.M יש את It's The End Of The World As We Know It כדי לסיים הופעות, כמו שלחברים של נטאשה יש את "נאמר כבר הכל", לכהן יש את Closing Time, השיר החביב עם הצליל האמריקאי-דרומי החינני. אח"כ הוא מריץ עוד קטע כזה, עם I Tried To Leave You, שמילותיו אלו מתקבלות בפרץ של צחוק.
ובסוף בסוף - Whither Thou Goest, שנשמע כמו תפילה, מן תפילת סוף, אולי תפילת אשכבה. ועל צליליו של שיר הסיום הזה הוא חותם במספר מילים קצרות ומרגשות:
"שמענו שזו עיר יפה, אבל לא ידענו עד כמה היא יפה. ובנימה אישית - אני רוצה להודות לכם על כל השנים בהם שמרתם את השירים שלי בחיים. אני אסיר תודה".
"We Love You", צועק מישהו בקהל. הקולרגול ואנוכי צועקים מצידנו "מלך", בעברית, מקווים שאולי זה יקלט במיקרופונים שמקליטים את ההופעה הזו (DVD בדרך?) וישמש כעדות לפלישה הישראלית לפראג ולכיבוש ההופעה.
"זהו, חברים" הוא חותם. "נעשה קר בחוץ. אל תצטננו. תנהגו הביתה בזהירות. אנחנו לא נשכח את הערב הזה". גם אנחנו לא. משתחווה. צילום: דרור נחום. * * * * * Leonard Cohen - vocals, acoustic guitar, keyboard
Roscoe Beck - bass, double bass, background vocals
Neil Larsen - keyboards, Hammond B3
Bob Metzger - guitar, steel guitar, background vocals
Javier Mas - bandurria, laud, archilaud and 12-string guitar
Rafael Bernardo Gayol - drums, percussion
Dino Soldo - keyboard, saxophone, wind instruments, dobro, background vocals
Sharon Robinson - vocals
Hattie Webb - vocals, harp
Charley Webb - vocals, guitar
First Set
Dance Me To The End Of Love
The Future
Ain't No Cure For Love
Bird On The Wire
Everybody Knows
In My Secret Life
Who By Fire
Hey, That's No Way To Say Goodbye
Anthem
Second Set
Tower Of Song
Suzanne
Gypsy Wife
The Partisan
Boogie Street
Hallelujah
Democracy
I'm Your Man
Heart With No Companion
Take This Waltz
Encore
So Long, Marianne
First We Take Manhattan
Famous Blue Raincoat
If It Be Your Will
Closing Time
I Tried to Leave You
Whither Thou Goest |
