פרסומות לטלוויזיה שכתבתי.

המקרים לקוחים מהחיים.

ראיתי אותם קורים. בעיניים שלי.

כניסה למלון "ספורט",אילת.לאורך שפת המדרכה מונחים עיגולי בטון (בדומה לאלו המוצבים ליד טרמפיאדות).כל עיגול בטון צבוע בצורת כדור מסוג אחר (כדורסל,כדורגל,טניס).המראה אמיתי כמובן שהגודל לא הגיוני.ילד כבן 13 ואימו צועדים לכיוון המלון. האם מספר צעדים לפני הילד.הילד חולף על ה"כדורסל" מגיע ל"כדורגל" ודופק לו בעיטה. תופס בכאב את הרגל, נותר לקפוץ על רגל אחת תוך כדי "אח...אח...".האם מסתכלת אחורה.

 "לא הגיע הזמן להגשים לו את החלום?"     

                                                       נוער הפועל פותח שעריו.      

 ילד בן 4 נכנס לחדר שינה נעמד מול נקודה שאיננו רואים,ומחייך.

הוא מצביע עם האצבע לכיוון העצם הבלתי נראה מהחדר בו אנו עומדים ופורץ בצחוק.ממשיך להצביע ומתפקע מצחוק.לא רואים על מה הוא מסתכל אך רואים שהוא משועשע מאד.בהתקרבות אל החדר בו הוא נמצא רואים שהוא עומד מול מאוורר ללא כיסוי מגן (החלק הקדמי).הוא מבודר מהמראה,האצבע שלו מספר מ"מ מהלהבים של המאוורר הפועל. 

 "מה שהורס אותו מצחוק,יכול להרוס לך את החיים".