אתמול בלילה המחשב שלי התחיל לנגן את אותה מנגינה מוכרת שמסמנת לי שמישהו מחפש אותי בסקייפ. יותר נכון מישהי. יותר נכון אנג'י (שם מלא שמור במערכת) חברתי הטובה מימי האוניברסיטה שלומדת לה לתואר שני בפירנצה, כאילו אין פליטים בדארפור ומרוץ גרעיני באירן.
עם חלוף החודשים התרגלתי לטיבו החדש של הקשר בינינו שכלל אוזניה מציקה באוזן וווב קאם שהציגה אימג'ים מפוקסלים וקטועים. שתיתי בצמאון את סיפוריה על פירנצה הרומנטית והמרהיבה, הבטחתי שאבוא לבקר ואז פיטרו אותי ונגמר לי הכסף ובכיתי לה לילות על גבי לילות על האמון שהולך ואובד בכשרוני וביכולותיי.
והיא, הציירת המדהימה הזו , שתמיד נזדקקה לחיזוקים וחיבוקים על מנת להאמין שהיא יכולה ושהיא במקום הנכון, היא מצאה בתוכה את גדלות הרוח להיות לי למשענת. ולהזכיר לי שאני, אני נולדתי לכתוב.
נשמע רומנטי להחריד לא? אנג'י, בדרמטיות האופיינית לה ולאמנים אקצנטריים שכמותה הייתה נהנית להשוות אותי לג'יין אוסטין ,לסילביה פלאת' ולוירג'יניה וולף שחוו כולן קשיים בדרך להכרה ותהילה. הזכרתי לה שאחת סיימה את חייה כרווקה זקנה, אחת עם הראש בתנור והשלישית הטביעה את עצמה. עם כל המחמאה שבאנלוגיה, אני מוותרת.
אבל אתמול התהפכו היוצרות. אנג'י, שעוברת לארה"ב בחודש הבא מצאה שם עבודה, בתור אוצרת של גלריה. ואם זה לא מספיק, בתערוכת הסיום של לימודיה באיטליה היא מכרה שלושה ציורים.
זה נורמלי לשנוא מישהו שאתה כל כך אוהב? זה נורמלי נכון? זה לא הופך אותי לאדם הכי מפלצתי ומגלומני בעולם, נכון?
לא נותרה לי כל ברירה אלא להתאפס על עצמי. בכל זאת, הווב קאם אולי מסריחה אבל אפשר לראות אם לאדם בצדה השני יש פרצוף תשעה באב. חלקתי את כל המחמאות הנכונות. נתתי את כל הסופרלטיבים הראויים. פירגנתי עד שזה יצא לי מכל נקבובית בעור.
והבוקר, שהתעוררתי לעוד יום של שליחת קורות חיים לכל דכפין, תהיתי מתי תהיה כבר מדבקה אדומה על הציור שלי. |